משה במידת מלכות נצח הוד

משה במדרגת נצח קיבל שאר הספירות

קיבל משה הארת מלכות

משה ערל שפתים – מגמגם

(שמות ד י) "לא איש דברים. אנֹכי… כי כבד פה. וכבד לשון, אנֹכי" היה משה ערל שפתים ומגמגם, שלא יכל להוציא הדיבור מפיו. והדיבור כולל בתוכו חמישה איברים: הגרון מוציא הברות האותיות אחה"ע, ואז ממשיך לחיך לצאת אותיות גיכ"ק, ולאחר מכן הלשון שמוציאה הברות האותיות דטלנ"ת, וע"י השיניים יוצאים אותיות זסשר"ץ, ומן השפתיים יוצאות אותיות בומ"ף, והם חמשת מוצאות הפה, כאשר הגרון הוא ראשון והשפתים אחרונות.

הדיבור הוא בספירת מלכות לעומת הקול שהוא בספירת תפארת. תחילת הדיבור הוא בגרון ממנו יוצא הקול שבתפארת עד שמגיע לשפתים של הפה, שהם שערי מלכות הנפתחים כלפי האצילות לקבל הארת הספירות העליונות.

היה משה ערל מפריעה

ובתחילה היה משה ערל שהוא מלשון עורלה שעדיין לא עשה פריעה כי כבר נולד מהול, כי אז היה ערל שפתים מלקבל הארת מלכות הנקראת פה, ואיך ידבר בגרונו את קול השכינה הנגלית אליו.

לכן השיב לו הקב"ה (ד יא) "מי שם פה לאדם" שיהיה זוכה לקבל הארת מלכות הנקרא פה, בזכות הפריעה שיעשה, יהיה זוכה להארת מלכות להשיג בה מראה הנבואי ולדבר אותה (במדבר יב ח) "פה אל פה. אדבר בו, ומראה ולא בחידֹת" יהיה זוכה לקול היוצא ממדרגת תפארת לרדת עד למלכות הנקראת פה.

גדלה המלכות עשר קומות מעשר המכות

ולאחר שכרתה ציפורה עורלת משה וכן מלה את בנו, זכה שתשכון בו השכינה שהיא מלכות הקדושה, והלך למצרים לפעול עשר המכות, כאשר בכל מכה נבנתה ספירת המלכות קומה אחת יותר, והם כנגד עשר ספירות העליונות, וכל ספירה כוללת עשר ספירות, עד שנבנתה מאה קומות ונעשתה שלימה בגאולה (טו א) "אז ישיר משה… את השירה. הזאת לה'" כי נשלם משה בספירת מלכות הקדושה שנבנתה קומתה לעלות רגליה לאצילות, ממה שהיתה בתחילה (משלי ה ה) "רגליה יֹרדות| מוֶת" להשפל בעולם הבריאה שמתחתיה.

חמש מכות ראשונות מתוארות לפי מידת התפארת למטה 

קיבל ימשה הארת נצח

הרג המצרי בשם המפורש

היה משה בבית פרעה כי לקחתו בת פרעה מן היאור ובהשגחת ה' חמלה עליו לגדלו. וכשגדל היה יוצא לראות בסבלם של ישראל במלאכת שעבוד הבניין והשדות. וכאשר ראה איש מצרי מכה את איש עברי אשר מאחיו "ויפן כה וכה, וירא כי אין איש" (רש"י) 'ראה ברוח הקודש בתולדותיו שאין איש שעתיד לצאת ממנו להתגייר', ולכן קיבל קנאת ה' הבאה מכוח הארת נצח והשביע בשם המפורש והרג אותו, כי אז נחשב לו לנצחו בקדושתו.

יום למחרת ראה את אותו עִברי שנקרא דתן רב עם חבירו העברי שנקרא אבירם. וכאשר הוכיח אותו "למה תכה רעך", השיב לו דתן בעזות פנים שאינו ראוי לשפטו, וכן שכבר ראה אותו קובר את המצרי שהרג, והלך והלשין למלוכה. אז חשש משה שמא אינם ראוים ישראל לגאולה בעבור בעלי לשון הרע שבתוכם, שאם דתן הלשין שמא רבים הם בעם כמותו. שאז אינם ראוים להארת נצח, שעל ידה יהיו מנצחים האויב.

המטה נהפך לנחש

ובהיותו במדין כאשר התגלה לו ה' בסנה הראה לו שלוש האותות. האות הראשונה שהשליך המטה לארץ (שמות ד ג) "ויהי לנחש, וינס משה מפניו" מחמת חטאו שחשד בעמו שבעלי לשון הרע הם. וזה כנגד הנחש שהיה בעל לשון הרע להסית האשה שחטאה עם אדם הראשון. וכשראה שאינו ראוי להארת נצח שהיא בחינת רגל ימין, דחף משה אחורה את רגלו הימנית שבה עיקר הכוח שלא יכיש אותו הנחש בעקבו, וזה מכוח לשון הרע שבפה להיות מכישו, לפי שסבר שאין ישראל ראוים לנצח האויב.

וכן נרמז 'וינס' יש בה אות נ' של נצח עם אות ס', לעומת נחש יש בו 'נח' של נצח עם אות ש'. ובשני אותיות אלו ס' ו-ש' הנחש לוחש בפיו, ואות האמצעית בין ס' ל-ש' היא צ' שהיא בהפרש ג' אותיות זה מזה, ומשלימה את 'נח' להיות נצח. וכנגד ג' האותיות העוקבות בהפרש של ג' אותיות ביניהן, הראה הקב"ה למשה ג' אותות כדי להגביר אמונתו שראוי הוא לגאול העם בכוח הארת נצח.

אז אמר לו הקב"ה לאחוז בזנבו של הנחש, היינו בזנבו של אות ש', לרמוז לו שיש לו הכוח לאחוז באות צ' שהיא שלישית מאחורי ש' כדי להגיע חזרה לצירופי אותיות נצח. ובזה להפוך חזרה למטה לעשות בה המופתים.

משה ואות המטה שהפך לנחש
עשה הקב"ה האות של הפיכת המטה לנחש כדי שיאמין בשליחותו לגאול ישראל

ציורי תנ"ך/ משה ואות הנחש/ כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

קיבל משה הארת הוד

(כי תשא לד ל) "והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו" (רש"י) 'ממתי שעשו את העגל, אף מקרני הודו. של משה היו נרתעים לאחור, ומזדעזעים'. היו הקרני הוד מהארת הקב"ה כאשר שם ידו על פניו להסתיר מראהו כאשר עבר לפניו (לג כב) "והיה בעבֹר כבֹדי… ושכֹתי כפי עליך, עד עברי" והיא אות כ"ף כמניין מאה לרמוז על אדם הראשון שהתמעטה קומתו שהיתה מסוף העולם ועד העולם למאה אמה. ומשה נשמת אדם ביטל עצמו כלפי האין סוף כי לא יכל להשיג בו, אלא דרך כלים של הספירות המצמצמות את האור.

זה שאמר הקב"ה למשה "בעבֹר כבֹדי" כשם שאדם עובר ממקום למקום יהיה מכופף ומבטל לפי רגע את רגלו השמאלית כדי לתת הכוח לרגל ימין ללכת קדימה, כן היא הצטמצמות והתבטלות ההארה העליונה העוברת מספירה עליונה לספירה תחתונה עד שמגיעה למטה, שבעבור זה נתן ידו על פניו לצמצם ההארה כדי שיוכל משה להשיג בו.

וידוע שמשה לא השיג בחייו בשער הבינה שהוא שער החמישים, אלא במותו. והבינה מצד שמאל לחוכמה. כן ספירת הוד מצד שמאל לנצח. ורמז לו הקב"ה "בעבֹר כבֹדי" כבו"ד כמניין לב' נתיבות חוכמה, שהיה מעביר לו הארת האין סוף דרך ספירת החוכמה להצטמצם עד ספירת הוד התחתונה, ומשם למדרגת מלכות התחתונה שבאצילות, שבנויה ממאה קומות כנגד עשר הספירות הכלולות, שנאמר (תולדות כו יב) "וימצא בשנה .ההיא מאה .שערים" והוא כמניין כ"ף שנתן כפו על פניו. ומכאן שקיבל משה הארת הוד שהיא בחינת רגל שמאל שעל ידה עבר כבודו לפניו.

קיבל ימשה הארת יסוד

כרתה ציפורה העורלה

לאחר שהתגלה הקב"ה למשה בסנה והראה לו האותות למען יאמין בו שעתיד להושיע את ישראל על ידו, רצה להזדרז לעשות שליחותו ללכת בדרך המובילה למצרים לעשות האותות לפני פרעה. אלא שאז הגיע אליעזר בנו ליום השמיני והיה צריך למולו (רבי אבן עזרא) 'היתה קבלה בידם שלא ימול הבן ביום השמיני, אם הוא חולה או בדרך, כדי לא לסכנו'.

החליט משה שלא לעכב שליחות ה' על פני מילת בנו וכן פריעת עורלתו שלו, ורצה לצאת לדרך. לכן שלח לו ה' מלאך בדמות נחש, אשר פעם היה בולע אותו מראשו עד ירכיו היכן שנמצא אבר בריתו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד ראשו.

אז הבינה ציפורה אשתו שבא אותו המלאך לרמוז על עונשו שמעכב הוא מצוַת המילה. ולכן (שמות ד כה) "ותקח צפֹרה צֹר, ותכרֹת את ערלת בנה, ותגע לרגליו" בין כריתת העורלה הרומזת לקליפה הטמאה המכסה מילתו שהוא כנגד יסוד, ובין מילת בנה, שאז היה ראוי משה להארת יסוד. אז המלאך דמוי הנחש עזב אותו מלבלעו, לרמוז לו על מה שכתוב (איוב כ טו) "חיל בלע ויקִאנו, מבנו יורִשנו אל" כשם שהקליפה בולעת ניצוצות הקדושה לצורך חיותה, כן בהכריתו העורלה יהיה מסיר אחיזתה מהקדושה.

ביקש משה מידת חסד

לאחר שירד משה מהר סיני עם הלוחות הראשונות ושברם בגלל מעשה העגל (לב ל) "ויהי ממחרת" חשב בתחילה שע"י שביער החוטאים ע"י השקאת המים והריגה ביד בני לוי בבית דין, יהיה הקב"ה מתרצה להם, ולכן המתין שיתגלה לו ה' לומר שסלח להם. וכאשר ראה כי אין דבר ה' עמו, אמר אל העם "אתם חטאתם חטאה גדֹלה" במה שלא מחיתם כולכם אלא רק בני לוי, ורבים הרהרו באלוה אחר וחטאו, ע"כ נתחייבתם כולכם מיתה, לפיכך "ועתה אעלה. אל ה' אולי אכפרה. בעד חטאתכם" להיות מבקש מידת חסד עבורם, שיהיה ה' חונן אותם לתת כפרה על חטאיהם הגדולים.

אז ביקש משה שאם לא ישמע לתפילתו, שימחה שמו מספר התורה משני סיבות:

א. שלא יאמרו עליו שלא היה כדאי שישמע ה' לתפילתו לבקש הרחמים על עמו, שאז לא זכה למשוך מספירת חסד.

ב. סבר שמחיית שמו מספר החיים, תחשב לפני ה' כמיתת הצדיק שמכפרת על כל הדור. כי במיתת הצדיק, יהיה נחשב לו כהקרבה על המזבח בידי המלאך מיכאל שר החסד לרצות את ה' לכפר על חטאי הדור.

אז הקב"ה ענה לו (לב לג) "מי אשר חטא לי" בחוטאים בעדים בלא התראה, שעדיין לא נידונו "אמחנו מספרי" והביא עליהם המגיפה. וכן שמו של משה נמחה מפרשת תצוה, לפי שקללת חינם שקילל עצמו תופסת וסוף שהתקיימה.

ולאחר שעלה משה להר סיני בשפעם השנית, עורר יג' מידות הרחמים לפני הקב"ה שימחל על מעשה העגל (לד ו) "ויעבֹר ה' על פניו, ויקרא: הוי"ה הוי"ה אל רחום וחנון. ארך אפים ורב חסד ואמת. נֹצר חסד לאלפים. נשא עון ופשע. וחטאה ונקה".

נהג ימשה מידת גבורה

כאשר חטאו ישראל בעגל ירד משה מן ההר ושני הלוחות בידו. ולפי שראה העגל והמחולות (כי תשא לב יז) "ויאמר יהושע: את קול העם ברעֹה, ויאמר למשה: קול מלחמה במחנה" (מלבי"ם) לפי שהיו מריעים בקולם, חשב ששמע קול תרועה הבאה מכוח גבורתם של הצדיקים בישראל המבקשים לנקום במעשה העגל והמשתחוִים לו, שאז בודאי ראוים שתחול בהם מידת גבורה להאצל בהם.

אלא שענה לו משה (לב יח) "אין קול ענות גבורה, ואין קול ענות. חלושה" אם היתה מלחמה היה צריך להשמע קול המנצחים המשמיעים קול גבורה יחד עם קול המנוצחים המשמיעים קול שבר ויללה, אלא שזהו קול חירופין וגידופין המענה את נפש השומען. שאז לא מצא משה עדיין הצדיקים בישראל הראוים להארת גבורה לעשות נקמת ה'.

ובשלושה קבוצות נפרע הקב"ה מהם במידת הדין היוצאת מגבורתו:

א. אלו אשר היו בלא עדים והתראה, בדק אותם משה במי סוטה (לב כ) "ויקח את העגל אשר עשו, וישרֹף באש, ויטחן עד אשר דק, ויזר על פני המים" אשר בנחל היורד לתחתית ההר "וישק את בני ישראל" שאז אם היה בהם חטא צבטה בטנם ונפלה ירכם ומתו למחרת בבוקר.

ב. אלו שחטאו בעדים והתראה שלח משה את בני לוי שהיו מתרים בהם לבל ישתחוו לעגל, וע"כ היו מכירים בהם והביאום בפני משה או הסנהדרין בבית דין להרגם בסקילה, כמשפט עובדי עבודה זרה או בחרב כמשפט עיר הנידחת.

ג. אלו שהיו להם עדים בלא התראה נדונו במגיפה, ועדיין פוקד הקב"ה על עוונותיהם לבוא עליהם מעט מעט בכל דור ודור (לב לד) "וביום פקדי" לבוא פורענות על ישראל "ופקדתי עליהם חטאתם" מצרף הקב"ה מקצת פורענות חטא העגל על פורענויות הבאות מחטאים אחרים.

משה במידת יסוד חסד גבורה

משה במידת תפארת כתר

קיבל משה הארת תפארת

מכה ראשונה היא דם. נטה אהרן מטה משה (וארא ז יח) "והדגה אשר ביאֹר. תמות" בחילוף אותיות תפארת כאשר אות ו' מתחלפת בא"ת ב"ש עם פ' ונשאר 'הדגה אשר בים' שלא השתנתה המשמעות כלל. שמכוח המטה שבו חקוקים יב' המכות נעשתה המכה, וזה מהארת תפארת.

מכה שניה היא צפרדעים שבאו במצרים. נטה אהרן מטה משה (וארא ח ב) "ותעל הצפרדע, ותכס את .ארץ מצרים" בדילוגי אותיות בהפרשים של 4 3 2 יוצא תפארת, ושאר האותיות שנשארים בכל תיבה 'עלו צעדה כסו' שהיו הצפרדעים עולים תחילה מן היאור וצועדים אל עבר הבתים עד שכיסו כל הארץ.

ומה שהיו אמורים תחילה להכנס בבתי המצרים, היה הפך השגחת הטבע. שבתחילה היו נכנסים בביתו של פרעה למרות שהיה באמצע המדינה ומוקף חומות גבוהים ושומרים, ואח"כ בבית המשרתים ורק אז בשאר הבתים של עמו.

ולא רק אלא שהיו צפרדעים נכנסים לתוך התנורים ומוסרים נפשם על קידוש ה' להשרף עם עיסת הלחם. ואם כן היה למצרים ללמוד מן הצפרדעים, שאז היו מתפארים שאיך בריה קטנה זו עושה ציווי ה'.

אז קרא פרעה למשה ואמר לו (וארא ח ה) "התפאר עלי למתי אעתיר לך, ולעבדיך, ולעמך להכרית הצפרדעים" שבזה שיהיה משה מבקש הרחמים עבור פרעה, אז יהיה כדאי לו להתפאר בזכותו שיהיה מסיר המכה מעמו בתפילתו לה' מכוח הארת תפארת. ויבוא לידי אמונה בו, שאותו כדאי לעבדו, כי ממנו התפארת להתפאר בכוחו שגדול הוא מאלוקי עמו הנחשב שקר.

מכה שלישית היא כינים. נטה אהרן מטה משה (וארא ח יג) "ויך את עפר .הארץ ותהי הכִנים" בחילוף אותיות עצר הוי"ה תפארת, בהיות התפארת היא המטה האמצעי בין חסד שמצד ימין לגבורה שבצד שמאל, וזה כנגד מטה משה שהכה בו אהרן להביא המכה, ובזה עצר הקב"ה החסד מצד ימין שבשם הוי"ה לשרו העליון של מצרים, כי הסכימה מידת חסד למידת הדין דרך ספירת תפארת לעשות הפורענות במצרים.

מכה רביעית היא שחין, שנאמר (וארא ט י) "שחין אבעבֻעֹת פֹרח. באדם ובבהמה" ת' נכפלת ויוצא תפארת ונשאר 'בעבע' שהם אבעבועות שלא השתנתה המשמעות כלל, לרמוז שבאה המכה מהארת תפארת.

מכה חמישית היא ברד, שנאמר (וארא ט כג) "וה' נתן קֹלֹת וברד ותהלך אש ארצה" בחילופי אותיות יוצא תפארת כאשר ו' בא"ת ב"ש עם פ', וכן נשארו תיבות קל כבד. שהברד היה כבד בהיותו עשוי מאבנים גדולות ביותר, לעומת האש שמטבעו קל כי אין לו המשקל כלל, אלא שהיה כלוא בתוך הקרח כדי ליפול מטה לשדות לשרפם. וכשם שהתפארת שהיא גוף האמצעי כולל חסד מצד ימין והגבורה מצד שמאל, כן כלל הקרח העשוי מים את האש לכלול שניהם יחד, שהוא נס בתוך נס כי טבע המים לכבות את האש.

וכן הקב"ה נתן הקולות, והקול הוא בתפארת שאינו יכול להתממש ולהשמע אלא דרך הדיבור שבו אותיות ברד. שאז היה חיבור בין הקול שבתפארת לברד שהוא דיבור שבמלכות הנקראת פה, לעשות הנקמה במצרים.

קיבל משה מידת כתר- אדם קדמון

לו בגדי מלכות

לאחר שירד משה מהר סיני והביא הלוחות השניים ביום הכיפורים, נאמר בו (כי תשא לד כט) "ומשה לא ידע. כי קרן| עור פניו" (אורח חיים) 'נעשה עור פניו אור מהארת כתנות אור' שזכה משה לכתנות אור, והיה נראה מאיר בפניו. וזה כנגד אדם הראשון שקודם החטא היה גופו מאיר מכתנות אור שהלביש אותו ה', ולאחר החטא נהפך לכתנות עור הגשמי, כמו שנאמר (בראשית ג כא) "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" זכה משה ללבוש כתנות אור בעודו חי למרות שהיה גופו מלובש בכתנות עור בהיותו עדיין חי. ובגלל זה היה נראה אור העליון מן הבגד רק בפניו מכוח נתינת יד ה' לכות עיניו ופניו שלא לראותו.

וכבר באותו היום כשעלה פעם שניה להר סיני לקבל הלוחות השניות, במשך כל הארבעים יום וארבעים לילה, היו פניו מאירות מהארת כתנות האור. וכשירד מן ההר "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" כי טעה לסבור שכל ההארה יוצאת משני הלוחות שהחזיק בידו ושהם אלו המאירים את פניו.

וכאשר ראו אותו ישראל (לד ל) "וייראו מגשת אליו" כבר התפשטה בהם זוהמת הנחש שנית לאחר חטא העגל, ונחשכו עיניהם להיות מסתנוְרים מקרני אורו של משה, שאז שם המסכה על פניו להסתיר האור, כאשר יצא מאוהל מועד ללמדם התורה והחוקים והמשפטים כדי שלא יחרדו ביותר.

וכנגד זה אדם הראשון שכאשר חטא (בראשית ג י) "ויאמר את קֹלך שמעתי בגן ואירא כי עירֹם אנֹכי ואחבא" כי התפשט מכתנות האור ואז לא יכל לסבול קדושת השכינה המאירה לו והיה מזדעזע, עד שהוצרך להסתיר עצמו ולהדבק בחשיכת העץ שהוא מסך העוון המחשיך העינים שלא יכל לראות עוד האור העליון, וזה כנגד המסכה ששם משה על פניו, להיות נחשב לעם להתחבא מפני אורו העליון של הקב"ה לפי שלא יכלו להביט בו עוד.

נכנס בן המלך בגן

(כי תשא לד לד) "ובבֹא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה" היה נכנס לאוהל מועד והתגלתה אליו שכינה לדבר עמו. וכאשר היה יוצא מפתח האוהל, היה שם המכסה על פניו לדבר עם אהרן והזקנים והעם.

ובזה כיוֵן לתקן חטא אדם הראשון שגרש אותו ה' מפתח גן עדן, שהוא כנגד פתח אוהל מועד. ובזה שדיבר עמו ה', היה לו לתיקון בהיותו גלגול אדם הראשון שלא יכל לסבול קולו של הקב"ה כאשר בא לדבר עמו לאחר חטאו (בראשית ג ח) "וישמעו את קול ה' אלֹהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו" בעבור אימתם שלא יכלו לשמוע אפילו קולו הרוחני הדק.

אליו מקשיבים לעשות רצונו

(לד לא) "ויקרא אלהם משה" כאשר יצא מאוהל מועד למסור דברי תורה, בתחילה קרא לאהרן ומיד בא לפניו ושנה לו פרקו, לאחר מכן ישב לשמאלו. באו בניו ולימדם תורה, ולאחר מכן ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. נכנסו זקנים ושנה להם משה פרקם, ולאחר מכן ישבו בצדדים. נכנסו העם והיה משה מלמד אותם.

נמצא שהיו הכל מקשיבים לו ביראת קודש לקיים הציווים שבאו לו מאת ה'. ובזה כיוֵן לתקן שישים ריבוא נשמות ישראל יחד עמו, שהיו מנפש הכללית של אדם הראשון ששמע לקול חוה, שקראה לו לחטוא בעץ הדעת יחד עמה.