אהרן במידת הוד - קבלה - תורה עם הקבלה

נהג אהרן מידת מלכות

בנה מזבח כנגד העגל

(זוהר תשא קצג.) לפי שהצליחו המכשפים שבערב רב להקים העגל, בזה שאספו בכוח נזמי הזהב והשליכום לאש. ראה אהרן שהתחזק כוח הקליפה רעה לצאת ממנה צורת השור. לכן עשה פעולה ההופכית לו שהתחזק בקדושה כנגדו (כי תשא לב ה) "ויבן מזבח לפניו" לפני אותו העגל, שהתכוֵן לתקן מלכות הקדושה הנקראת מזבח, כדי להחליש תוקף הסטרא אחרא שלא תהיה להם אחיזה לינק ממנה השפע. ובזה התכוֵן לסתום שפעה עבור החיצונים שלא לינק מן המלכות הקדושה שהיא תחילת הספירות שבאצילות.

"ויקרא אהרן" היה מתנבא שעתיד ה' לעשות בהם הדין, כשם שנאמר (יונה ג ד) "ויקרא ויאמר: עוד ארבעים יום, ונינוה מתהפכת" מה יונה הכריז לדין, אף אהרן הכריז לדין "ויאמר חג. לה' מחר" חג לשון חגא שהוא שבר ויגון, כמו שנאמר (ישעיה יט יז) "והיתה אדמת יהודה, למצרים לחגא" ניבא אהרן שעתיד ה' לשברם בייסורי המיתה, שתהיה מלכות הנקראת מזבח מתמלאת בדינים הקשים בהיותה ים קפוא, לעשות הנקמות ברשעים.

היתה נבואתו על הדין בשלושת המילים:

"חג" מלמד על בני לוי המקריבים במקדש בשלושה חגים, הרגו בציווי משה כשלושת אלפים איש שחטאו בעדים והתראה.

"לה'" מלמד שהקב"ה בעצמו נגף העם, כמו שנאמר (לב לה) "ויגֹף ה' את העם" במיתה בידי שמים בעדים בלא התראה.

"מחר" מלמד על משה שהשקה את העם שחטאו בלא עדים ולא התראה מאפר שריפת העגל. והמים היו מכשכשים במעיהם כל הלילה בעת שישנו, ולמחרת נמצאו נפוחים ומתים.

נהג יאהרן מידת הוד

כאשר התגלה ה' למשה בסנה, היה מפציר בו שיעשה שליחותו, רק שהיה משה ירא שמא לא ישמע לו פרעה בהיותו כבד לשון, שהיה מגמגם. לכן שלח לו ה' את אהרן אחיו שיהיה מדבר בצחות הלשון (שמות ד טז) "הוא יהיה לך .לפה ואתה תהיה. לו לאלהים" להיות משפיל עצמו לקבל דברי משה לכל אשר יגיד לו בפיו כדי לבטא אלוקותו הגבוהה הבאה מאת ה'. שכביכול יהיה נראה למצרים ולשאר ישראל שלאהרן הוד וההדר בהיותו עומד ומדבר בפני פרעה המלך שהיו כולם יראים מפניו, לעומת משה שרק מדבר בלחש ואין מבינים שפתו, וכביכול לא מאתו באה התגלות ה'.

שהיה משפיל רגלו השמאלית שהיא מידת הוד, כדי לתת הכוח לרגל ימין לצעוד לכל מקום אשר ינחנו לעשות ציוויו, בזה שנתן משה לאהרן המטה שיהיה מכה בעצמו ביאור בשתי המכות הראשונות דם וצפרדע, כדי שלא ישלם משה רעה תחת טובה ליאור שבזכותו ניצל בהיותו בתיבה. וכן במכה השלישית הכינים, שלא יכל משה להכות באדמה לפי שעשתה לו הטובה שקבר בה המצרי שהרגוֹ בשם המפורש, שאז אהרן עשה זאת.

אהרן במידת מלכות הוד

נהג אהרן מידת נצח

התחכם אהרן לעכב עשיית העגל

כאשר עלה משה להר סיני, הודיע שלסוף ארבעים יום ותוך ו' שעות יֵרד ויביא לישראל התורה. אלא שטעו לחשב גם את אותו היום שעלה משה להר, שהוא ז' בסיון. אלא שהיה אמור לרדת לאחר ארבעים יום שהוא יז' בתמוז. בא השטן יום לפני כן בטז' בתמוז והראה להם דמותו באפלה שנישאת בשמים, שכביכול משה מת ולא ישוב עוד.

(תשא לב א) "ויקהל העם על. אהרן" נאמר בהא' הידיעה, הוא העם הידוע שהם הערב רב שהטעו אף את עם ישראל לסבור שמשה מת "קום עשה לנו .אלֹהים" רצו לבנות דמות הפסל בצורת עגל שדרכו יעבדו את ה', כפי שהיו רגילים לעבוד הטלה ומזלו במצרים.

ולפי שראה אהרן חרון אפם הגדול, ידע שאם יסרב להם יסקלוהו מיד באבנים ויהרגוהו כשם שסקלו את חור אחיו, התחכם בתחבולה לנצחם כדי לעכב אותם, עד שיֵרד משה מן ההר ביום שלמחרת, ואז ישוב חרון אפם מהם. כי כיוֵן במידת נצח שבבחינת רגליהם הימנית שדרכה להזדרז ביותר להוליכם לבנות העבודה זרה, ובזה יעכבם.

תחבולה ראשונה: (תשא לב ב) "פרקו נזמי הזהב, אשר באזני נשיכם" ביקש אהרן שיסירו נזמי הזהב של הנשים והילדים, מתוך ידיעה שבודאי יסרבו, כי יהיו חסים על ממונם הקרוב להם וביחוד באזניהם שהיה דרכם לקשטם, וכן בהיותם עשוים זהב היקר, ואז יוכל לנצחם במהלכים אשר עשה. אלא שלא הועיל לו, כי היו הגברים רצים במהירות בכוח רגלם הימנית אל האוהלים, ומיד תלשו הנזמים מבשר אזניהן מבלי רשותן עד שנעשו מפורקות וקרועות. סוף שקיבצו כולם ביחד רבבות התכשיטים לערימה גדולה.

לאחר שהשליכו המכשפים הזהב לאש ונעשה מותך, עשו הכישוף בשם טומאה והעלו העגל שבו רוחות השור וחמור שוכנים בו ומוציאים קולותיהם, שאז חשבו כולם שפסל מדבר הוא והחשיבוהו לאלוקים חיים.

תחבולה שניה: (תשא לב ה) "ויבן מזבח לפניו, ויאמר חג. לה' מחר" התכון אהרן לעשות התחבולה שיהיו הכל רואים שמשתתף הוא כביכול עמם לכבד עבודת אלוקיהם, שאז היו מאמינים לו, ונתנו לו לבנות המזבח, אלא שכיוֵן שיהיה לשם ה' ואף הקים לאטו את האבנים. ולאחר הקמתו, קבע שיום החג יהיה למחרת, שיהיו הכל סוברים שבודאי מתכוֵן הוא לטובתם שאז יאספו הכוחות עבור הריקודים והמחולות. ובזה הסתיר מהם תקוָתו שעד אז יהיה משה בודאי חוזר למחרת, וישובו מרשעתם. וכיוֵן אהרן במידת נצח שבבחינת רגליהם הימנית שלא להזדרז לעבוד העגל, ובכך יוכל לנצחם במהלכים אשר עשה.

אלא שכבר ביום המחרת השכימו בעלות השחר להשתחוות ולזבוח לעגל ולעשות המחולות. ואם כן לא הועיל לאהרן לעכבם.

קיבל ה' קטורת של אהרן

היו קורח ועדתו מתלוננים ועושים המחלוקת שאין משה ובניו לבדם ראוים לעבודת כהונה, וכן אין אהרן ובניו ראוים לבדם לעבודת הלויה. וסברו שגם להם מגיע חלק בעבודה זאת. לכן יעץ להם משה שיהיו גם העדה וגם אהרן מקטירים הקטורת במחתה, וה' יודיע את אשר יבחר בו לעבדו. רק שהתפלל לה' שלא יפנה למנחתם בגלל שהמחלוקת שהיתה שלא לשם שמים.

אז חרון אף ה' היה בהם ופתחה האדמה את פיה ובלעה 250 אנשי העדה. כי אז התקיימה בהם הידיעה (טז ל) "וידעתם כי נִאצו. האנשים. האלה את ה'" שאין ראוים לנצח בתלונתם לסבור שלהם ראויה הכהונה והלויה, שנרמז אות ח' של 'נצח' התחלפה עם אות א' להיות 'נאץ', אשר שני אותיות אלו משלימות ל'חטא', שאז ראו העם שניצח אהרן את עדת קורח בתנאי אשר בחר ה' בו לעבודתו.

העביר יאהרן המחתה לבטל הנגף מהעם

אך לפי שקשי עורף היו, באו למחרת להתלונן אל משה ואהרן, שבעצתם גרמו למיתתם ואף משה שהתפלל להכשילם.

לפיכך יצא עליהם הנגף לבוא המשחית בקרבם (קורח יז ז) "ויהי בהקהל העדה" (מלבי"ם) הם זקני העם השופטים שעמדו קרוב לאוהל מועד, וחשב משה שכאשר יֵצא המשחית מאוהל מועד לעשות הנגף, יתחיל לפרוע בזקני העדה, ואחר כך ימשיך לקהל ישראל.

לכן ציווה משה את אהרן לקחת המחתה עם אש המזבח והקטורת להעביר ולכוון לכפר קודם אצלם, ואז ימשיך אצל שאר הקהל. שהיתה בכוונתו לנצח השטן המקטרג על ישראל עבור תלונותיהם. ובזה קיבל הארת נצח שהיא רגל ימין שבכוחה למהר לעשות הפעולה עבור המהלך, להיות מהלך בתוך העדה למנוע פעולת המשחית ולנצחו.

אלא שלא ידע שהמשחית התחיל להכות דווקא מהצד השני של הקהל, שנאמר (יז יב) "והנה החל הנגף בעם" ראה אהרן שלחינם העביר המחתה אצל הזקנים ובינתים התפשטה המגיפה בשאר העם. לכן הלך שוב לאוהל מועד להכין המחתה מחדש עם אש המזבח והקטורת "וירץ אל תוך הקהל" קיבל שוב הארת נצח שהיא בחינת רגלו הימנית לרוץ מהר בתוך המון הרב עד לצד השני כדי לנצח המשחית "ויעמד בין המתים, ובין החיים" לפי שכבר התחיל הנגף, עבר אהרן אץ הצד שבו החיים עד שהגיע למתים ופגע במשחית וניצח אותו מלהמשיך הנגף.

ועד שסיים מהלכו הגיע מניין המתים ל-14,700, לא כולל החולים העומדים למות, שאז הוצרך לבקש הרחמים יחד עם משה באוהל מועד לפני ה', ואז נרפאו החולים "ותעצר המגפה" לגמרי.

זכה יאהרן בלויה בפריחת מטהו

לאחר שבלעה האדמה את קורח ועדתו ומגיפת העם, קיבץ משה יב' השבטים לשים יב' מטותיהם עם שמות נשיאיהם הכתובים בהם באוהל מועד, למען יתן ה' האות והסימן בפריחת המטה, להיות אותו השבט ונשיא נבחר לו לעבודת הלויה. ולמחרת פרח המטה לשבט לוי שבו כתוב שם אהרן. ובזה ניצח אהרן טענות השבטים שבו בחר ה', והיה ראוי לקבל הארת נצח.

אהרן במידת נצח

נהג ואהרן מידת יסוד

הנה במשך שבעת ימים לפני חנוכת המשכן, נהג משה לרחוץ ולהלביש את אהרן ובניו בבגדי הכהונה, כדי להרגילם בעבודתם, וכן משח עליהם שמן המשחה לעיני העם. אך השחיטה וזריקת הדם על המזבח וההקרבה עשה זאת בעצמו למען ילמדו ממעשיו כיצד להקריב בעצמם לאחר מכן.

וביום השמיני ציוה משה על פי ה' את אהרן ובניו להקריב הקרבנות בעצמם, אלא שאז החליטו נדב ואביהוא שני בני אהרן להוסיף אש מן המחתה על המזבח, בטענתם שאין אש היורדת מן הקב"ה חזקה מספיק לשרוף הקרבנות, שאז נחשב להם (שמיני י א) "ויקריבו לפני ה' אש. זרה" כי אז העניש אותם ה' מידה כנגד מידה, שאש היורדת מלמעלה היתה חזקה עד ששרפה גם אותם (נכנסה כחוט הדק של אש בתוך נחיריהם).

וכן היה חטאם בהקטרת הקטורת שלא נשאו אשה, הנמשלת לשכינה אשת הקב"ה. וקטורת לשון קישור, שתפקידה לקשר בין כל עשרת הספירות של האצילות. ואילו הם קישרו כל הספירות למעט מלכות שהיא כנגד האשה, שהיו חסרים ממנה, שאז השאירוה מחוץ לאצילות, שלא לקבל הארת יסוד להתיחד עם הקב"ה בעלה. כי ספירת מלכות היא יסוד ובניין לאצילות, שהיה להם להכניסה ולהכלילה יחד עם שאר הספירות. שאז נחשב להם להקריב אש זרה שהיא אשה זרה, לינק שפעה מן המלכות הקדושה שירדה מטה ונפרדה מן האצילות.

וכשראה זאת אהרן קיבל עליו הדין באהבה "וידֹם אהרן" לא התלונן לפני ה', אלא המשיך בעבודת הכהונה, ובזכות זה זכה שהתגלה אליו ה' לדבר עמו ולצוותו על איסור היין בבוא הכוהנים לשרתו באוהל מועד ובמקדש. היינו בהיות שכרות היין מביאה להתעוררות הזימה, בזה קיבל אהרן הארת יסוד לסתום הפרצה, כנגד מה שחטאו שני בניו להפריד מלכות מספירת יסוד ושאר ספירות האצילות.

נהג אהרן מידת חסד

עבודת הכוהן במזבח

הנה עבודת הכהונה ניתנה לאהרן ובניו במקדש בהקריבם הקרבנות לה' (צו ו ה) "ובִער עליה. הכֹהן עצים. בבֹקר בבֹקר" ותפקידו לחבר החסדים עם הגבורות הקשות כדי להחלישם, וזה בעת הבוקר כאשר החסד מתחזק בעולם. ועשן הקרבן עולה גבוה להריח בו הקב"ה ועושה לו נחת רוח ומגביר החסד בעולם.

ובעירת האש היא מצד הגבורות אצל יצחק, כאשר היה אמור להשרף באש המזבח להיות בו מידת הדין, לעומת העצים שהם מצד חסד שנותנים הצל לבני האדם לנוח מחום השמש בצהרי היום, וכן נותנים להם הפירות לאכלם, כשם שהיה אברהם גומל חסד לבני האדם להחיותם במאכל באוהלו, ולהושיבם תחת העץ לנוח, כמו שנהג עם המלאכים (וירא יח ד) "והשענו תחת העץ… וסעדו לבכם".

והמזבח בסוד מלכות מקבל הארת גבורה מן האש והארת חסד מן העצים שעליו, שכאשר ביקש אברהם לעקוד את יצחק (וירא כב ט) "ויקח אברהם את עצי. העֹלה… ויקח .בידו את האש" ושם העצים על המזבח, אז מלאך ה' מנעו מלעקדו, כי אז התגברה מידת החסד על מידת הדין.

וזה תפקידו של הכוהן שהוא מצד חסד, ללכת סביב המזבח לד' כיווניו, בעת שמסדר עליו העצים שהם החסדים, כנגד הגבורות הבונות קומת מלכות בד' כיווניה, ובזה ממתיק ומחליש הגבורות.

הערימו המכשפים על אהרן בעל החסדים

(זוהר תשא קצב:) לפי שהעלה משה את עם ישראל ממצרים, סיפח אליהם שלא על פי ציווי ה' את הערב רב שהם מאומת מצרים שהיו גֵרים, אך בתוכם היו מכשפים ובראשם יונוס ויומברוס שני הבנים של בלעם המכשף.

באו המכשפים לאהרן והביאו לו מלוא חופן ידם מתכשיטי הזהב שתלשו העם מן הנשים והילדים (לב ד) "ויקח מידם" לא נזהר אהרן מפניהם כי לא היה לו לקחת מידם התכשיטים, אלא להניחם בארץ כי אז כישופם לעשות העגל היה מתבטל.

ולפי שהיה אהרן ראש החסד שבזרוע ימין ולקח מידם, נחשב לו שיסכימו חסדים למידת הדין שבגבורה ממנה יונקת הקליפה הרעה שבה מושרשים הערב הרב, למעשה העגל. להיות נאמר עליו (משלי יא כא) "יד ליד לא. ינקה רע" בהיות שחיבר יד ימינו בה חסד שהוא מושרש בו, ליד שמאלם שבהם גבורה הקשה לינק ממנו שפעם וחיותם, ובזה חיזקו כוח הזכר ונקבה של הקליפה בדמות השור וחמור לשכון בעגל.

תחבולה נוספת שאמרו המכשפים לאהרן להכניס התכשיטים בחרט שהוא הכיס, וכן לעשות בהן חריטות והם כיוְנו בכך שיהיה לשם עבודה זרה. אלא שלא ידע אהרן להזהר מדבריהם לעשות כך. כי היה מנהגו בחסד שהסתיר אומנותם מעין הרע שלא להביט בו. ואם היה משאירו גלוי לעיני העם, היו מחלישים תוקף הדין בראיית עיניהם.

ולפי שלא נהג כך, נמצא שהסכים עמהם לתת הכוח מצד החסדים המכסים כמים, לתת התוקף לאש הבאה מן הגבורות שדרכה לשרוף וללחך ולגלות האפר. שאז הגביר הגלוי על הכיסוי מן העין, שהוא התגברות דין על חסד להצליח בכישופיהם.

קיבל ואהרן מידת גבורה

כאשר עשה ה' התנאי לבחור לו המטה משאר מטות השבטים בהם חקוקים שמות הנשיאים, וסוף שבחר במטה אהרן (קורח יז כג) "והנה פרח מטה, אהרן לבית לוי, ויֹצא פרח ויצץ, ציץ ויגמֹל שקדים" נרמז הדין הקשה בשקדים, לפי שגמל ה' העונש עבור תלונת קורח ועדתו שהיו מזלזלים במשה ואהרן, כמו שנאמר (דניאל ט יד) "וישקֹד ה' על הרעה, ויביאֶה עלינו" שלושת הגלויות של יהויקים, צדקיהו ויכניה, וכן כאשר ראה ירמיה במראה הנבואה מקל שקד, ענה לו ה' (ירמיה א יא) "שוקד אני על דברי. לעשֹתו" לזרז הגלויות לישראל עד חורבן הבית.

לכן ציוה ה' למשה לשים מקל אהרן באוהל מועד "למשמרת לאות. לבני מרי" שיהיו זוכרים מרידתם ומחלוקתם של קורח ועדתו על משה ואהרן בעבודת הכהונה ולויה לחמוד לעצמם, וכן תלונת ישראל להאשימם במיתתם, עד שעוררו בכל פעם מידת הדין היוצאת מספירת גבורה, וכמעט שהביא ה' הכליון וההשמדה לכלותם, אם לא תפילת משה ואהרן שסנגרו עליהם. וסוף ששקד ה' להביא בהם המשחית לעשות המגיפה. וכשיזכרו זאת תבוא עליהם היראה שלא למרוד עוד, פן ישקוד ה' להביא עליהם הנגף שנית.

ציורי תנ"ך/ פרח מטה אהרן ויגמול שקדים/ כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

אהרן במידת יסוד חסד גבורה

קיבל ואהרן מידת תפארת

בגדי הכהונה המפוארים

לפי שהתגלה ה' למשה בסנה להיות שליחו להושיע את ישראל, אלא שהיה מפציר בו במשך שבעה ימים שיסכים, ובכל יום טען טענה אחרת לסתרו שאינו ראוי לשליחותו (שמות ד יד) "ויחר אף ה' במשה, ויאמר: הלא אהרן אחיך. הלוי ידעתי כי דבר ידבר" שאם היה פונה אליו, היה מסכים מיד לעשות שליחותו.

וכן לא היה למשה לחשוש שמא תהיה עינו של אהרן צרה עליו שמקבל גדולתו על פניו, ובהיותו אחיו הגדול ממנו בשלוש שנים שמא יסבור שלו ראויה השליחות, אלא "וגם הנה הוא. יֹצא לקראתך, וראך ושמח בלבו" שלפיכך מה שאמור היה להיות לוי לעבוד עבודת הלויה, סוף שנתן לו הקב"ה גם עבודת הכהונה שהיתה שייכת למשה, וזה היה עונשו של משה.

וכאשר ציוה ה' את משה להלביש את אהרן בגדי הכהונה (כח א) "ועשית בגדי קֹדש, לאהרן אחיך .לכבוד ולתפארת" הזכיר לשון קירבה, שיהיה קרוב אליו ושמח בלבו ומתפאר בו שזכה מאת ה' גם לעבודת הכהונה, מה שהיה שייך בתחילה למשה. וזה יחשב לו לכפרה כקרבן לפני ה', שהוא מלשון 'הקרב אליך' וימחל לו ה' על שסירב לשליחותו.

וכן ציוהו שיהיה מלבישו בגדי הכהונה שהם כבגדי מלכות המכובדים ומפוארים המרוקמים בזהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר השזורים באומנות הטויה, להדמות לבני המלך המשרתים במקדש, כדי להביא יראת מלכות בלבם ובלב ישראל. ובזה ימשכו מידת תפארת בעבודת ה'.

פריחת השקד במטה אהרן

לאחר שבלעה האדמה את קורח ועדתו, להיות עונש מאת ה' שביקשו שחלקו על משה ואהרן לקחת עבודת הכהונה ולויה גם לעצמם. וכן המגיפה שהיתה בעם בעבור תלונתם, ביקש משה המטות של יב' שבטי ישראל לשים באוהל מועד. וביום המחרת נתן להם ה' הסימן בפריחת המטה, שבו בחר ה' לעבדו בלויה (קורח יז כג) "והנה יפרח מטה אהרן ולבית לוי ויֹצא יפרח ויצץ יציץ ויגמֹל שקדים" (מלבי"ם) היה במטה הזה נס בתוך נס. שדרך האילנות שבעת הנצה כבר נפל הפרח, ובעת שגמל הפרי נר הנץ (הם עלי הגביע המחזיק הפרי).

אך במטה אהרן לא רק שנעשה כענף המוציא הפרח ומבשיל פרי השקד, אף נעשה בלילה האחד, וכן נשארו בו יחדיו הפרח והנץ ואשכולות הפירות. שאם היתה בו הפריחה לבד, היו חושדים את משה שבודאי כרת הענף עם הפרח או ענף בעל הפרי לבדו וחרט שם אהרון עליו והחליף בחשיכת הלילה עם מטה אהרן. לכן עשה ה' האות להיות בו כל ג' הסימנים בענף הזה להסיר חשדם כי אז מאין יביא ענף זה.

שאז היו כל ישראל מתפארים באהרן שנעשה לו נס כזה, וראוי להיות בו הכהונה, לשרות בו הארת התפארת.

ונרמז שזכה אהרן שמטה יפרח, שאות א' הראשונה בשמו התחלפה בח' של 'פרח' להיות 'פאר' של תפארת, ומשני הצדדים אות ת' האחרונה בסוד המלכות שהיא אחרונה לספירות באצילות, שבה (משלי ה ה) "רגליה' יֹרדות ימוֶת". שזכה אהרן לעמוד "בין המתים' ובין החיים" משני הצדדים, היינו אות ת' שהיא סוף של 'מוֶת' ואות ח' תחילת 'חיים', שבעבור זה העמיד אות א' של תחילת שמו במקום אות ח' תחילת 'חיים' ב'פרח' להיות 'פאר' של תפארת, בהיות המשחית הוא מלאך המוֶת מפריח הנפשות מגופות בני האדם. וזכה אהרן לעכבו שאז היו מתפארים בו.

אהרן במידת תפארת

קיבל אהרן הארת כתר- אדם קדמון

לו בגדי מלך

נצטוה משה מאת הקב"ה להכין בגדי הכהונה ע"י האומנים במלאכה לאהרן ובניו (תצוה כח ד) "ואלה הבגדים אשר יעשו חֹשן ואפוד ומעיל וכתֹנת תשבץ מצנפת ואבנט" להיות הבגדים מורים על מלבושי הנפש, ועל ידם ימשכו להם הארות הקדושה אל נפשם עבור עבודת ה'.

שאומרים חכמי התלמוד (זבחים פח:) 'מכנסים מכפרים על גילוי עריות, כתונת מכפרת על שפיכות דמים, מצנפת מכפרת על גסי הרוח, חושן מכפר על הדינים, אבנט מכפר על הרהור הלב, אפוד מכפר על עבודה זרה, ציץ מכפר על עזי פנים, מעיל מכפר על לשון הרע'.

ארבעה בגדים לכוהן הדיוט

'כתונת מכפרת על שפיכות דמים' הוא מלבוש התחתון שבא לבטל הכעס המביא לשפיכות דמים, כשם שהיה לאחי יוסף כאשר נקמו בו במידת האכזריות. שלאחר שהשליכו את יוסף לבור ולאחר מכן מכרוהו למצרים, העלימו מעשיהם מיעקב בתחבולת הכתונת (וישב לז לא) "ויטבלו את הכֻתֹנת בדם" למען יהיה סבור שמת הוא כי חיה רעה אכלתהו במידת האכזריות, לפי שהפכו חלק מן החיות לחיות הטורפות המבקשות אכילת הבשר האדום מדם.

כן סרו כתנות האור שהיה אדם הראשון מלובש בו, כי לאחר חטאוֹ נתערב בנפשו חלק הרע של עץ הדעת טוב ורע (בראשית ג כא) "ויעש ה' .אלֹהים לאדם. ולאשתו כתנות עור, וילבִשם" התחלף לו בכתנות עור הגשמיות. ויהיו הכוהנים לובשים הכתונת להשיב בחזרה כתנות האור של אדם הראשון.

'אבנט מכפר על הרהור הלב' חגר אהרן האבנט כנגד הלב כדי להתגבר על יצר הרע השוכן בחלל השמאלי של הלב המביא להרהור החטא. שעל כן היה אורכו ל"ב אמה כמניין לב, והיה מעשה רוקם כנגד ציורי המחשבה המרוקמים בנפש האדם. ובזה כיוֵן לתקן מחשבתם של אדם וחוה כאשר הביטו בעץ (בראשית ג ו) "ונחמד העץ להשכיל" שאז הכניסו ציורי המחשבה של תאוַת טעם הפרי לתוך שכלם, שע"י כן מימשו תאוָתם לידי מעשה החטא. ובא האבנט לכפר על מחשבה הרעה והרהור הלב.

'מצנפת מכפרת על גסי הרוח' הוא מלבוש לכיסוי הראש להזכיר לו השכינה השורה על ראשו, ושמשגיח ה' על מעשיו, ואז יקבל יראתו ויסיר גאוָתו. וזה כנגד אדם הראשון לתקן גאוָתו שמרד בקונו והסיר יראתו מאת ה' שהפר ציוויו לאכול מפרי העץ.

נכנס בן המלך בגן

כאשר נכנס אהרן הכוהן גדול לבית קודשי הקודשים, וכן הכוהן הגדול בבית המקדש (תצוה כח לה) "ונשמע קולו, בבֹאו אל הקֹדש" (רבינו בחיי) בהיות הפעמונים תלוים לשולי המעיל, יהיו מרעישים בצלצולם, ובזה יודיע שנוטל רשות ועומד להכנס. כדרך האדם המקיש בפתח היכל המלך קודם שיכנס, כי אז מראה שאין אימת המלך עליו ואינו מכבדו. שאם יהיה נכנס פתאום ללא רשרוש הקול המקדים, דינו מוֶת, בעבור התגלות השכינה אליו לפתע פתאום.

וטעם הדבר שלא יפגעו בו מלאכים הקדושים המשרתים לפני ה', אלא יהיה להם רשרוש הפעמונים לסימן שיהיו מפנים לו המקום כדי לעבדו, ואז בשובו יהיה הסימן כאילו קורא אותם לשוב למקומם לשרתו כבראשונה.

וזה כנגד אדם הראשון ואשתו, שלא הועיל לקב"ה שהודיע להם הסימן בבואו אליהם ברוח הנושבת קלילה לרשרש העלים שבעצים, כנגד הפעמונים בשולי המעיל של הכוהן הגדול, שבעבור זה יהיו מכינים עצמם לשמוע לו.

סוף שקול הרוחני הדק לא הועיל (ג ח) "וישמעו את קול. ה' אלֹהים מתהלך .בגן לרוח היום. ויתחבא האדם ואשתו. מפני ה' אלֹהים בתוך. עץ הגן" בהיות שאימה גדולה נכנסה בהם בשומעם הקול מתגלה אליהם לפתע פתאום, וגופם רועד וזיעתם נוטפת מגופם, והיו נשברים ברוחם בעבור הטומאה שנכנסה בהם, עד שהרגישו שעומדים הם למות, ומחמת שכך הסתירו עצמם בחשיכת העץ שבו חטאו.