בראשית ג
נכשלו אדם הראשון וחוה בעץ הדעת מכיון:
לא עמדו בניסיון הציווי
(א) "בני שמֹר אמרי: ומצוֹתי תצפֹן אתך" היה אדם הראשון בנו יחידו של הקב"ה קודם שהוליד בנים אחריו. ולאחר שברא אותו (ב טו) "ויקח ה' אלהים את האדם' וינִחהו בגן עֶדן לעבדה: ולשמרה" נתן הקב"ה באדם את רוחו הקדושה, כדי שיוכל להורות לו הדרך שיבחר בקיום תורתו ומצוותיו.
וציוויו הראשון היה שלא יֵצא מגן עדן דרך הנהרות.
'לעבדה' במצוַת עשה להשאר שם.
'ולשמרה' במצוַת לא תעשה להיות מורא ה' עליו להזהר לבל יֵצא משם.
ושתי המצוות האלו רצה הקב"ה שיהיה אדם הראשון מקיים בקביעות להיות צפונות בלבו (ב) "שמֹר מצוֹתי וחיה. ותורתי כאישוֹן עיניך".
ולפי שרצה הקב"ה לזַכותו בשכר קיום המצוות, הוסיף לו עוד שתי מצוות (ב טז) "מכל עץ הגָן 'אכֹל תאכל" שהיא מצוַת עשה להיות אוכל מכל עצי הגן ומברך על פירותיהם ושאר גידולי השדה (ב יז) "ומעֵץ הדעת טוֹב ורָע 'לא תאכל ממנו" היא מצוַת לא תעשה, שבזה העמיד הקב"ה את אדם הראשון בניסיון מעט כדי להשמר מאיסור אכילת פרי עץ הדעת "כי ביום אכלך ממנו– מוֹת תמות" בזה יֵדע אדם הראשון שאין רשות מה' לעשות ככל אשר ירצה כי השגחתו עליו.
לחץ להגדלה
הכשילה האשה את אדם הראשון
א. במראה וטעם הפרי
ואם כן היה לאדם לשמור תורת ה' למען יחַיהו בגן עדן להמשיך להנות מזיו השכינה, והזכיר 'אישון עין', שנאמר (ו) "ותרא האִשה: כי טוֹב העץ למאכל; וכי תאוה הוּא לַעינים 'ונחמד העץ להשכיל"
טעו אדם הראשון וחוה אשתו אחר מראה פרי עץ הדעת להיות נמשך לבם אחריו, כי מראה הפרי הגביר חשקם למצוא להם ההיתר, ובזה סרו מן הטוב האמיתי שסברו קודם לפי שכלם המוחלט. ולאחר מכן ערבבו התאווה יחד עם כוח השכל ובאו לידי מכשלה.
ועל זה נאמר (כא) "הטתוֹ ברֹב לקחה" הטתה האשה את אדם הראשון באכילת הפרי ממה שלקח אותה הנחש בדבריו "ותִקח מפרְיו ותאכל ותִתן' גם לאִישה עמה ויאכל" להסכים עמה בעצת הנחש למרוד בציווי ה' "בחלק שפתיה תדיחֶנו" בחלקלקות לשונו של הנחש קנה את לבה של חוה להאמין לו, להיות באה אל אדם הראשון להדיח אותו מדרך ה' יחד עמה.
(כב) "הולך אחריה פתאֹם" למשוך את לבו של אדם הראשון אחר הפרי, ולא השכיל לחקור ולעיין בדבריה היאך הגיעה למחשבת החטא, אלא הסכים עמה מיד "כשור אל טבח יבוא" כשור הממהר ללכת אל מקום שחיטתו ולא יתעכב להבין מהלכו "וכעכס– אל מוסר אֶויל" כנחש הממהר להכיש האוִיל אשר לא יזהר מנשיכתו, כך לא נזהר אדם הראשון מעצת הנחש אשר הטעה האשה לסבור שאין איסור באכילת פרי עץ הדעת, ומזה בלעו לתוכם החלק הרע היא טומאת ארס הנחש בתוך מעיהם, להיות טומאת המיתה מתפשטת בצאצאיהם אחריהם.
והיה עליהם באותו הרגע לאחוז ביראת העונש שהזהירם ה', אלא שפרח זיכרון היראה מחמת ריבוי תאוַת הלב על השכל (ג) "קשרם על אצבעתיך" היה עליהם באותו הרגע להמנע מלקיים מחשבות לבם להוציא מעשה העבירה לפועל "כתבם על לוח לבך" וכן להמנע מלהביא מחשבת התאוה ללב מן העין הרואה, כי אז לא יצטיירו בלבם ציורי התאוה כלל (ד) "אמֹר לחֹכמה אחֹתי את: ומֹדע לבינה תִקרא" היה עליהם להתחבר לחוכמת ה' שכבר ניטעה בקרבם להיות מבינים דבר מתוך דבר לעיין באיסור אכילת פרי העץ, אך לפי שעירבבו רוח שטות בלבם, סרו מחוכמתם שהיתה בהם ואז טעו אחר עצת הנחש.
ב. לפתותו להפר עצת ה'
(ה) "לִשמרך מאִשה 'זרה" היה על אדם הראשון להזהר מדבריה של חוה שנדמתה לו לאשה זרה, היא לילית המרשעת לפתותו מללכת בדרך הישרה להפר עצת ה' "מנכריה' אמריה הֶחלִיקה" היו דבריה מתנכרים אל שמירת קדושתו שהיה נוהג בו, והסית אותה בפיה מה שדיבר עמה הנחש קודם בחלקלקות לשונו, כמו שנאמר (א) "והָנחש היה ערוּם 'מכל חית השדֶה" בעורמתו שהיתה בו, היה מתבונן במעשיהם ויודע שצדיקים הם.
ג. שהתחבר אליה הנחש תחילה שדעתה קלה
(ב כא) "ויקח אחת מצלעֹתיו" ברא הקב"ה את האשה מצלע אדם הראשון שהוא הזנב, ללמד שכמו שהזנב הולך אחר הראש ולא הראש אחר הזנב, כך רצה הקב"ה שהאשה תלך אחר בעלה ולא שהבעל ילך אחר עצת אשתו, לפי שעם חוה נברא השטן, ונרמז שלא מוזכרת האות ס' בתורה עד שנבראה חוה.
כמו שנאמר "ויסגֹר 'בשר תחתנה" ולחישת הנחש הוא שמאריך באות ס' קודם שמכיש בשיניו, ונוח לו להתחבר עם ה'אשה' אשר יש בה אות ש' שדומה לס' אשר שתי האותיות שיניות נחתכות דרך השינים, ע"כ נזדוֵג הנחש אל חוה תחילה שדעתה קלה להתפתות אחריו שאצלה היכולת לפתות האדם, מה שלא יכל הנחש להתחבר לאדם.
נכשלה האשה בעצת הנחש לסבור:
א. שאסר עליה ה' כל עצי הגן ואז תמרוד
(ו) "כי 'בחלון ביתי בעד' אשנבי נִשקפתי" עניין ההבטה בחלון היא ההשקפה לרעה של הנחש, היאך יפתח הפתח לרעה במעשיה הטובים של האשה להטיל בה ספק, שאמר לה "אף כי אמר אלהים: לא תאכלוּ מכל עץ הגן" להיות מגדיל האיסור, שכביכול ציוה ה' על אדם הראשון וחוה שלא לאכול מכל עצי הגן לרבות קליפת העץ, ואם כן תבוא חוה ותטען שציווי זה קשה לעמוד בו ותתיר לה מקצת עצי הגן, כמו שאכן ענתה לו (ב) "ותאמר האשה אל הנחש: מפרִי עֵץ הגן נֹאכל" ולא מקליפת העץ שמא הוא אסור.
ב. להסתפק איזה פרי נאסר עליה
(ג) "ומפרי העץ. אשר בתוֹך הגן אמר; אלהים לא תֹאכלו ממנו" והסתפקה מאיזה עץ נאסר עליה לאכול מפריו.
ג. כשם שאין מיתה בנגיעה כן אין באכילה
"ולא תגעו בו" דחף אותה הנחש לעץ לסבור כשם שאין איסור בנגיעה כן אין איסור באכילה, למרות שלא נצטוְתה כך מאת ה', רק הוסיף לה אדם הראשון איסור הנגיעה שמא תבוא לידי אכילה "פן תמֻתון" נסתפקה אם יש בו מיתה או לא.
רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שכתוב לאחר מכן "ויתפרו עלה תאנה" בדבר שהתקלקלו בו ביקשו לתקן.
רבי יהודה בר אלעאי אומר: ענבים, שכתוב (האזינו לב לב) "ענבימו ענבי רוש אשכולות מרורות למו" אשכולות הענבים הם שהביאו מרורות לעולם.
פיתה הנחש את האשה:
א. שדעתה קלה לפתותה למרות בינתה היתרה
ואז הבין הנחש שפְתיה היא ואפשר לרמותה (ז) "ואֵרא בפתאִים" הנוחים להקשיב לנחש לכל אשר יגיד להם ויעשו "אבִינה בבנים נער" הוא אדם הראשון אשר נחשב בנו יחידו של הקב"ה, ונברא כנער בן כ' שנים להיות מחויב בבית דין של מעלה על חטאיו מגיל זה "חסר לב" היה חסר דעת לעומת האשה שבְראה הקב"ה מצלעו והוסיף בה בינה יתרה, כמו שנאמר (ב כב) "ויבֶן ה' אלהים את הצֶלע" הוא לשון בניית הבשר והגידים מן הצלע להיות כדמותו, וכן לשון בינה כדי שתהיה בה החוכמה למלאכת הבית וגידול הילדים.
ב. יהיה אדם הראשון בוטח בה ומאמין לה
ולפי שבטח אדם הראשון על חוכמת לבה, שמע לקולה (ח) "עֹבר בשוק אצל 'פִנה" כשחזר אדם הראשון מטיולו בגן כמו שציווה אותו הקב"ה (ב טו) "וינִחהו בגן עדן' לעבְדה ולשמְרה" להיות לומד שם כל סודות העליונים וחוכמת ה', שב לעת ערב להתייחד עם אשתו במקום המיועד להם בפינת הגן, להיות מקשיב לכל אשר תאמר "ודֶרך ביתה יצְעד" כי ביתם משותף להם מרוב אהבתו אותה לדור יחד עמה.
(ט) "בנשף בערב 'יום באישון לילה וַאפלה" היה חטאו בשעה שישית לאחר חצות היום הוא העת אשר בין הערבַים בהערב השמש בערב שבת, שאז נוטה היום להחשיך (י) "והנֵה אשה לקראתו: שית זונה, ונצֻרת לב" סבר הנחש שתהיה האשה מגלה סוד עצתו שנצרה בלבה עד שיגיע אליה לעת ערב עייף, ותשים לו מזונו, ואז מרוב חשקו בה יאמין לה.
ג. הרחיק ממנה אדם הראשון ונשארה לבדה
(יט) "כי אין האיש בביתו. הלך בדֶרך מרחוק" ראה הנחש שאין אדם הראשון נמצא עם חוה כי הרחיק ללכת אל הגן ונשארה האשה לבדה, ועתה יכל לפתותה לפי שדעתה קלה (כ) "צרור הכסף לקח בְידו ליום הכסא' יבֹא ביתו" עד שסבר בלבו שכבר הרחיק ממנה אדם הראשון ביותר, עד אשר עתיד לשוב אליה ליום הדין בשעה השישית לאחר חצות היום לעת ערב בערב שבת, כאשר כבר בוַדאי תספיק חוה לשמוע לעצת הנחש לאכול מן הפרי ולפתותו, מה שלא יכל הנחש להחטיא את אדם הראשון בכוחות עצמו קודם לכן.
ונרמז צרור הכסף לאוסף זכויות המצוות ולימוד חוכמת ה' בגן עדן, להקשיב למלאכים העליונים המשרתים לפניו לסייע לו בעבודת ה'.
תלה אדם הראשון האשמה באשה:
נתנה לו בעצמה הפרי מהעץ
(יב) "ויאמר האדם האִשה אשר. נתתה עמדי; הִוא נתנה לי, מן העֵץ ואֹכל" טען אדם הראשון לפני ה' שכביכול על ציוויו שמר, שלא הוא לקח מן העץ כי אם אשתו, וכשהוא לקח מידה, הרי שלא חטא כלל, וכנגד זה (יג) "והחזיקה בו" חוה בפרי העץ לגעת בו עד שאכלתוֹ, כי אז החזיקה במעשה העבירה עבור מתיקות הפרי.
ולאחר שאכלה מן הפרי, החזיקה באדם בעלה לפתותו גם הוא לאכול מן הפרי "ונשקה לו" לשדלו בדבקות העבירה להמשך אחר תאוַת הפרי "העֵזה פניה ותֹאמר לו" לאדם שאין עונש המיתה כלל באכילת הפרי כשם שאין איסור בנגיעה, עד שהעזו שניהם לשקר לפני ה', שיהיה אדם הראשון תולה את האשמה באשה, שהיא זו אשר החטיאה אותו והוא צדיק וישר לפני ה'.
תלתה האשה האשמה בנחש:
כשם שאין איסור בנגיעה כן אין באכילה
(יג) "ויאמר ה' אלהים לאשה: מה זאת עשִית? ותאמר האִשה הנחש השִיאני וַאֹכל" מצאה האשה לעצמה גם היא ההיתר לומר שהנחש הסית אותה בזה שדחף אותה לעץ כדי להטעותה, עד שסברה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה.
היו אדם וחוה בטוחים
א. כבר נתכפר חטאם לפני ה'
וכביכול אמרו (יד) "זִבחי שלמים עלי' היום שלמתי נדרי" בהיות קרבן שלמים מוקרב כנדבה בבית המקדש כאשר לא נמצא בו כל חטא, כך טענו שאין בהם עוון כלל אשר בעבורו צריכים הם להקריב קרבן חטאת על עבירה של לא תעשה הנעשית בשוגג, ואם כן כבר הוסיפו לשלם קרבן שלמים לנדבה מרוב צדיקותם.
(טו) "על כן יצאתי, לקראתך לשחר, פניך ואמצאך" כביכול מרוב צדיקותם שהראו אדם הראשון וחוה לה' שלא חטאו כלל, סברו בלבם שיקרבם ה' אליהם כפי שהיה בתחילה, ואז יֵאמר בהם (תהילים קיח כ) "זה השער; לה' צדיקים יבואו. בו" להיות נכנסים בכנפי השכינה לסוכך עליהם, למרות שכבר היתה בהם ידיעת הרע הניכרת מתוך הטוב שעֵרומים הם.
ב. כבר סרה מהם בושת הערוה
(טז) "מרבדים רבדתי ערשי: חטבות אטוּן מצרים" וכבר סברו בלבם שיעשה עבורם ה' כותנות אור שהם מרבדים הרוחניים כפי שהיה בתחילה להתעטף בהם גופם, ותסור מהם בושת הערוה אשר התעוררה בהם בעת משכבם עֵרומים במיטתם כפי שהיה בתחילה, ונרמזת זימת מצרים הזונים אחר המשכב וכן זימת האתון שגדולה טומאתו מבין שאר החיות, להיות סוברים שאין בהם אפילו מקצת מן הטומאה וכבר חלפה מהם רעתם.
(יז) "נפתי משכבי מר, אהלים וקנמון" וכן סברו שהניף ה' רוח הטהרה של גן העדן לטהר את גופם להסיר מהם זוהמת הנחש, להיות מתבשמים בבשמי הקטורת להסיר חרון ה' מהם (יח) "לכה נרוה דדים, עד הבקר נתעלסה באהבים" מרוב השתוקקות נפשם להרגיש בקדושת הגן עדן, סברו כי אין להם עיכוב החטא לעכב בעדם יותר, כי כאשר יסיר ה' מהם טומאת העוון, תרוֵה נפשם ותתמלא קדושה כפי שהיה בתחילה.
לפי שחטאו אדם הראשון וחוה באכילת הפרי
א. התגברה תאוָתם והרגישו בושת הערוה
(י) "והנה אשה. לקראתו שית. זוֹנה ונצֻרת לב" ולאחר שחטאו, נדמתה לו ערוַת האשה להתגלות בעיניו והרגישו בבושתם, זה שנאמר (ז) "ותפָקחנה עֵיני שנֵיהם ווידעו כי עירֻמִם והם" הוסר מכסה עיניהם לראות הפִרצה אשר נפרצה להם בציורי התאוה להתגבר תאוָתם בלבם, וכנגד מה שהוסר מכסה המראה הוצרכו לכסות ערוָתם "ויתְפרו עלֵה תאֵנה וַיעשו. להם חגֹרֹת" להתחכם מעט במעשה התחבולות להמעיט התגברות התאוה.
ב. לא יכלו לסבול קולו של הקב"ה
(יא) "הֹמיה היא" כנגד מה שהשמיעה חוה המיית קולה כדי שיקשיב לה אדם הראשון עבור החטא, כן לא יכלו לשמוע המיית קולו של הקב"ה למרות שחלוש היה (ח) "וישְמעו את קוֹל ה' אלהים" שהיו אדם הראשון וחוה רגילים קודם החטא לדבר עם ה' שקולו הולך ומתגבר, כמו שנאמר (דברים ה יח) "קול גדול ולא יסף" שלא מפסיק קולו להתגבר, עד שדרך האדם הרגיל להזדעזע ונשמתו יוצאת מן הבהלה שאינו יכול לשאת הרעש.
ומפני שחטאו, סרה השכינה מעליהם, וגם קול החלוש שהשמיע להם ה' ביודעו שחטאו לפניו, היה חזק עבורם ולא יכלו לסבול אותו, כי לא שמעו לציווי ה' לשמור עצמם מאיסור אכילת הפרי, שנאמר "וסֹררת, בביתה" ציוה הקב"ה את אדם הראשון שלא לאכול מן עץ הדעת, והיא סררה מציוויו אשר קיבל מה' לנהוג ההפך מלשמוע לו.
וכן היה הקב"ה "מתהלך בגָן לרוּח היום" שדרך גילוי השכינה היא בנשיבת הרוח, שנאמר (מלכים א יט יא) "והנה ה' עֹבר ורוח גדולה, וחזק, מפרק הרִים ומשבֵר סלעים" להיות בו הענן לצאת ממנו הברקים המאירים ורעש הרעמים, להביא לאימת הבריות ממנו וממראה כבודו, ואילו הקב"ה ביודעו שחטאו לפניו, נגלה אליהם ברוח הפשוטה המנשבת לאיטה בגן ומעט תביא לרשרוש העלים, ולמרות הכל הזדעזעו מגילויו.
ג. התחבאו בעץ הדעת שבו חטאו מפני ה'
"לא ישכנו רגליה" מלהיות שוכנים לבטח בגן כי נגלה אליהם ה', ומיראת החטא היתה בהם בושת הערוה וכיסו עצמם מפניו "ויתחבֵא האדם ואִשתו 'מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן" להיות להם עץ הדעת מקום לנוס שם כי ממנו חטאו, ונגלה לבבם הערל להיות בהם התאוה יוצאת מן הפרי להכנס אל תוך גופם להטמא בו (יב) "פעם בחוץ פעם ברחֹבות, ואצל כל פִנה תארֹב" כנגד מה שארבה לו האשה מחוץ לביתם להמתין לבעלה, עד שישוב מן הגן לפתותו לחטוא יחד עמה.
כך כביכול ארב להם הקב"ה שהתהלך בגן, והם התייראו להסתיר עצמם בפינת העץ מפניו, וכבר לא היו בשבילי הגן בחוץ כי אימת ה' עליהם, זה שאמר לאדם (ט) "ויקרא ה' אלהים אֶל 'האדם" וכששמע אדם הראשון את קריאת ה' אליו מרחוק, מיד כיסה עצמו מתחת לעלי העץ יחד עם אשתו "ויאמר לו איֶכה" לבוא עמו בדברים, שהרי ידע היכן הוא נמצא.
גירש הקב"ה את אדם הראשון מגן עדן
ולפי שהרגישו חסרונם ונסתלקה מהם השכינה, התייראו מקדושת ה' (י) "ויאמר את קֹלך ושמעתי יבגן ואיראי כי 'עירֹם אנֹכִי ואֶחבא" מפני שהגביר אדם הראשון גשמיות החומר על פני קדושת הנפש, לזה ירא כי אין ראוי להיות עומד בקלונו לפני ה', וכנגד זה (כד) "ועתה בנים שמעו לי" כנגד מה שלא שמעו אדם וחוה לציווי ה' "והקשיבו לאמרי פי" להיות נותנים דעתם שכל אמרי פיו טהורים ואין לשנות מהם כלל (כה) "אל ישט אל דְרכיה לבך" כמאמר חכמים[ (סוטה יג.) 'אין אדם נכשל לעשות עבירה, אלא אם כן בתחילה נכנסת בו רוח שטות'.
"אל תתע בנתיבותיה" לא היה לאדם לטעות אחר האשה ללכת בנתיבות עקלקלות הנוטות מדרך ה', כי אז מצא את מקומו מחוץ לגן עדן (כג) "וישלְחהו' ה' אלהִים, מִגן עדֶן" זירז הקב"ה לשלוח אדם הראשון שמא יחטא עוד באכילת פרי עץ הדעת, כי טומאת הנחש כבר היתה מושרשת בו "לעבֹד. את האדמה: אשר לֻקח משָם" כמאמר רבותינו (סוטה כא.). 'עבֵרה מכַבה. מצְוה', היינו שכר מצוה, ולמרות שאין הקב"ה מקפח שכר אף מצוה, לא הועילה המצוה להגן על העונש מפני העבירה.
עתיד לשוב לאחר קיום מצוותיו ומיתתו
לא היה ראוי לאדם שימשיך לחטוא בגן עדן, לכן שִלח אותו הקב"ה דרך נהר פרת אל ארץ ישראל מקום כפרתו, ומשלא שמר אדם הראשון ללכת בדרך זו, אלא פנה אל שלושת הנהרות האחרים שלא צוּוה ללכת אליהם, לכן (כד) "ויגרֶש את האדם" לגמרי כל חייו שלא יהיה שב חזרה לגן עדן, אלא יהיה מקומו הקבוע בארץ התחתונה ושם עושה תשובה כל ימיו, כדי להיות ראוי לשוב לאחר צאת נשמתו מגופו.
"וישכן מקדם לגָן עֶדן את הכרֻבִים" אלו מלאכי החבלה שאינם נותנים לנשמה להכנס אם יש בה העוונות "ואת להט החֶרב 'המתהפכת לשמֹר. את דֶרך עץ החיִים" הוא חרב מלאך המות שיהיה מפריד נשמתו שהיתה במאסר בגוף העכור, כי רק אז יוכל אדם הראשון לשוב בדרך המובילה לגן עדן בשכר מצוותיו אשר עשה בעולם הזה.
ואם רבים עוונות בני האדם, יהיו יורדים מטה למדורי הגיהנם להתמרק עבור חטאיהם, ולאחר יב' חודשים יוכלו לעלות לגן עדן לקבל שכר מצוותיהם, שנאמר (כו) "כי רבים חללים הפילה' ועצֻמים כל הרֻגיה" שרוב העולם אינם יודעים דרך ה' לעלות אליה ולהלחם ביצרם, אלא יטו אחר יצר הרע הוא נחש הקדמון המחטיא להגביר בהם תאוותם.
זה שקילל הקב"ה את אדם הראשון (יט) "כי 'עפר אתה ואל. עפר 'תשוב" עיקר בני האדם נוטים אחר חומריות היצר המתגשם בו, ומפני שנוטים כל ימיהם אחר יצרם, יורדים הם לרשת הדרך הנוטה לגיהנם (כז) "דרכי שאול ביתה: יֹרדות אל חדרי מוֶת" על כן מדורי הגיהנם רחבים הם ביותר עבור רשעי העולם הנוטים אחר עוונותיהם, ואלו שלא זכו לעשות תשובה בימיהם נשארים בשאול תחתיות, לעומת אלו שעשו מעט תשובה בימי חייהם, יהיו עולים חזרה לאחר יב' חודשים אם יש המצוות בידיהם.
קילל הקב"ה את הנחש
נמשל הנחש שיש בו הזנב לזנב שהיא האשה שנבראה מצלעו של אדם הראשון להכשילו, שהיה קודם חטאו במדרגת ראש, וגרם לו הנחש להוריד קומתו מטה להשפילו לעפר, שגירש אותו הקב"ה מגן עדן ממה שהניח אותו שם להיות ראש לעליונים, חזרה למקום תחילת בריאתו הוא עפר המזבח להקריב שם שור שקרנותיו קודמות לפרסותיו, בו הקרן שבראש קודמת לפרסות שבתחתית הרגל כנגד הזנב, ובכך יתקן אדם הראשון מה שנתהפך לו קודם בחינת הזנב להיות מושל על הראש.
בקציצת רגליו לזחול בעפר
זה שקילל הקב"ה את הנחש (טו) "הוא יְשופך' רֹאש ואתה תשוּפנו עקב" בהיות האדם קומתו גבוהה מעלה מן הנחש שהוא בבחינת זנב, כי רצה להגדיל מעלתו על האדם, נשפל הנחש מתחת לרגליו, להיות מוסר ראשו כנגד אומנותו, להכיש בעקב הרגל שהיא תחתית קומת אדם להפילו מטה.
זה שנרמז (כג) "עד יפלח' חץ כבֵדו" הפילוח הוא חיתוך ראש הנחש. ונמשל הנחש לכבד בעל התאוות הבולע את הדם העכור הבא מן המאכלים לבררם. וזה לעומת האדם שהוא המובחר בבריות, כנגד הלב שהינו מלך על כל האיברים המקבל מן הכבד מבחר הדמים המובחרים והטהורים. ונמצא שהכבד הוא כעבד כלפי הלב.
עתידים הניצוצות להתברר וזוהמת הנחש להתבטל
כך דרגת הנחש להיות נשפלת מן האדם, שעבודתו היא בירור הניצוצות שנלכדו בקליפה, כשם שיוצאים הדמים המובחרים מן הכבד אל הלב, ולזה יכנס ח"ץ אל תוך כב"ד ששניהם במספר סידורי 26 כמניין הוי"ה, להיות שבים כל הניצוצות הקדושים שנִשבו בקליפת בליעל מקום משכן הס"מ שהוא הנחש הקדמון להוציא בלעו מפיו, אשר נאמר בו (ירמיה ב יג) "לחצֹב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים" שאין הקליפה ראויה להכיל בתוכה אור הקדוש שנפל שם, כי עתידה לפלוט אותה מקרבה ולהשאר בור ריק כשם שהיתה קודם חטא הנחש "כמהר צִפור אל פָח" כנגד הציפור שאינה רואה אל אשר תלך ותפול במלכודת הפח.
כך נסתמו עיני אדם הראשון וחוה מלראות האמת ובאו לידי אכילת הפרי (ז) "ותפקחְנה 'עינֵי שניהֵם" ונאמרה הפקיחה לאחר עצימת העינים שנכשלו בחטא המעוֵר עיני השכל, כי בהיותם צדיקים וכבר הרגישו בנועם זיו השכינה הקדושה עליהם, לזה ניכרת ביותר חשיכת העוון מתוך האור הרב "ולא ידע' כי בנָפשו הוא" החלק הרע שהוא זוהמת הנחש נבלעה בתוך נפשם הקדושה באותו הרגע, שנאמר "ויֵדעוּ כי 'עירֻמִם הם" אלא רק לאחר חטא האכילה היתה בהם ידיעת הרע להרגיש בושת הערוה.
