אדם הראשון בריאתו וחטאו

נברא אדם הראשון באבן השתיה

נברא אדם הראשון ביום השישי לבריאת העולם. היתה יצירתו מארבע יסודות העולם- אדמה, רוח, אש ומים, שנאמר (בראשית ב ז) "וייצר ה' יאלהים את האדם עפר מן ‚האדמה" הוא עפר המזבח אשר באבן השתיה בהר המוריה משם נברא העולם, יחד עם המים אשר בו לגבלו בטיט "ויפח באפו נשמת חיים" שהם אש ואוִיר, וזה יחד עם הנשמה האלוקית להבין ידיעת ה' ולדבר בפיו, ובזה נבדל מן החיות שיסוד העפר שבהם גס יותר.

ברא הקב"ה גן במזרחו של עדן לכבוד אדם הראשון שיהיה מטייל בו. ולפי שהיתה בו רוח הקודש, החל קורא להם בשמות כל אחד לפי תכונתו. רק שהיה מתאוה לבת זוג כמותו כשאר ראה החיות הולכות עם בנות זוגן. לפיכך חיפש ביניהם אדם הראשון את זוגתו שמא תתאים לו לפי תכונתו. שאז היה נוהג משכבו עם כל נקבות החיות, אלא שלא מצא ביניהן כי רוח מדברת לו ובעל שכל וחוכמה הוא.

ביקש אדם הראשון את בת זוגו

ולפי שלא מצא אדם הראשון את הסיפוק במשכבו, החל מתלונן לקב"ה שאיך עשה לו זאת והשפילוֹ מול שאר החיות, והיה בוכה ונפשו מרה עליו ביותר.

שאל אדם הראשון את הקב"ה: היכן בת זוגתי? ענה לו הקב"ה: בשביל מה צריך אתה?

הקשה עליו אדם: לכל הבריות שבראת יש ולי אין. השיב לו הקב"ה: וכי מה אכפת לך? וכי לא נבדל אתה מהם בשכלך?

אמר לו אדם: חפץ אני בבת זוג שתהיה לי לעזר בידיעת ה', כי אז אשכיל יותר בעבודת ה'.

אלא שטוב היה לאדם הראשון לדעת שלא לחינם ברא אותו ה' ללא אשתו מולו, שעתידה להסיתו. אך מפני שהתעקש אדם הראשון לפני הבורא להתלונן לפניו ולא להודות על הטוב שהיה לו עד עתה, שמע לו ה' וקיים בקשתו.

לפי מה שנאמר (מכות י:) 'בדרך שאדם בוחר ללכת, בה מוליכים אותו'.

להיות רומז על אדם הראשון עצמו, שהוליך אותו לפי רצונו למלא בקשתו.

נבראה האשה מן האדם

רמז ה' ביצירת האשה למה שעתיד לקרות לאדם הראשון (ב כא) "ויפל ה' תרדמה על והאדם ויישן" לרמוז על שינת המיתה שעתידה לחול עליו ועל בני העולם בעבור חטאו "ויקח ואחת מצלעותיו" ואיזו צלע היא?

(ברכות סא.) 'רב ושמואל, אחד אמר פרצוף' שנבראה מלחי פרצופו 'ואחד אמר זנב' שנבראה מצלע זנבו.

למאמרים על חלומות אדם הראשון בשבעה מדורים

"ויסגֹר בשר תחתנה" אות נ' התחלפה עם י' ולא 'תחתיה', לרמוז שכל האותיות מתחת לאות ס', שהם מתחילת ספר בראשית לא כוללות אות ס' (למעט בראשית ב יג "הוא הסובב את יכל ארץ כוש" שמדבר בעניין הנהרות ולא הבריאה) שנשמעת כמו ש' שמאלית, תחילת שטן לפי שנברא עמה, והוא תחילת תיבת סמא"ל שהוא מלאך המוֶת, הוא נחש הקדמוני.

למאמר על נחש הקדמון הקבלה עם משלי ז לחץ כאן

נחש הקדמון מסית את חוה — ביקש נחש הקדמון לקחת את חוה לעצמו

ציורי תנ"ך/ הנחש וחוה בגן עדן (c) כל הזכויות שמורות לאהובה קליין

התעוררות יצר הרע בעולם

ולפיכך נסמך הפסוק של סוף פרק ב (בראשית ב כה) "והיו שניהם .ערומים והאדם ואשתו ,ולא יתבֹששו" לפסוק של תחילת פרק ג' שמדבר על הנחש הקדמון (ג א) "והנחש היה ערום .מכל חית השדה" שפתחו הפתח של הפריצות ליצר הרע שהוא נחש הקדמון, כי אז התאווה לה, והוא תחילת התעוררות יצר הרע בעולם, מה שלא היה עד עתה.

ולפי שחפץ הנחש לרשת מקומו של אדם כדי לבוא על האשה, הערים עליה לפתותה בסוברו שתאכילו מפרי האסור, כי אז ימית אותו ה' וישארו שניהם לבדם. אלא שהאשה התפתתה תחילה בעבור מראהו הטוב של הפרי, ואז האכילה את האדם ואת שאר החיות, להיות המיתה בכולם.

עונש ה' על אכילת פרי עץ הדעת

קללת הנחש הקדמון

נתקצצו רגליו לזחול בעפר, להיות ביזיונו שנשפל בקומתו משאר הבריות.
הביא בו ה' נגעי הצרעת הנראים ככתמים על עורו, ובכל שבע שנים מתקלף עורו ופושט אותו מעליו, שאז סובל מצערו וזעקתו היא מסוף העולם ועד סופו.
לפי שביקש הנחש הקדמון להרבות אהבתו באשה, נתהפך עליו שיהיו כל תולדותיו של אדם הראשון שונאים את צאצאיו (ג טו) "הוא, ישופך ראש" לרצץ גולגולתו בהכאה "ואתה תשופנו עקב" יהיה נושך אותו בשיניו להטיל בו ארסו, כי אז לא יוכלו להתקרב עוד זה לזה לדורות.
לפי שפיתה הנחש הקדמון את האשה לחמוד מתיקות הפרי, נחסר טעמו מלהרגיש הנאת המאכל הערב, אלא נדמה לו לטעם העפר.
תהיה נקבת הנחש מולידה לאחר שבע שנים, שאז צער הריונה גדול משל כולם.
בביאת הגאולה כאשר יתרפו הבריות מקללתן, לא תסור ממנו רעתו כי ישאר בקללתו, בעוד שאר הבריות יתרפאו לחזור למעלתם הראשונה אשר היו בגן עדן, כי אז ישאר בבושתו.

קללת האשה

(בראשית ג טז) "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך" צער דם נידה והוֶסת "והרֹנך" צער ההריון להיות הוְלד תשעה חודשים ברחמה "בעצב .תלדי בנים" צער גידול הילדים "ואל אישך תשוקתך" להיות תשוקתה לשכב עמו, שלא תוכל להמלט מלהתקיים עליה קללה זו.

קללת אדם הראשון

יהיה אדם הראשון וכל תולדותיו עמלים להכין לחם מן החיטים וטורחים במלאכה כדי להתיש כוחם. ובכך לא ימצאו הזמן להכניס בהם רוח שטות לעבירה. ואף תגדל להם האדמה קוצים המעורבים בתבואה, כשם שאכל אדם הראשון עץ הדעת שבו חלק טוב והרע והתערבבו זה בזה.

וכן התקיימה קללת המיתה על כל בני העולם, כדי להפריד מנפשם זוהמת הנחש הקדמון שנדבקה בגופם.

ולפי שחטא אדם הראשון בערב שבת בין השמשות, רצה הקב"ה להמיתו באותו הרגע, אך לפי שלא חפץ ה' להשאיר העולם שומם, דחה גזירתו מיום אחד של אדם הראשון ליום שלו הנחשב אלף שנים, כמו שנאמר (תהלים צ ד) "כי אלף שנים. בעיניך כיום אתמול".

למאמר על שדים שלא הספיק גופם להברא בערב שבת בין השמשות

מסר אדם הראשון שבעים שנה לדוד המלך

לפי שראה אדם הראשון ברוח הקודש סדר הדורות שהיו עוברים לפניו, בחר בדוד המלך שהיה אמור להיות נפל ונתן לו מחייו שבעים שנה, להיות מתקן המזמורים לשכינה ובזה יברר ניצוצות הקדושה שנפלו בחטאו לקליפה, שנרמז דוד תחילת שמו ד' שהוא אמצע שם אדם.

מסרו אברהם, יעקב ויוסף שנותיהם לדוד

ולפי שהתגלגל אדם הראשון גם באברהם, יעקב ויוסף להתקן בהם, נחסרו שנותיהם לתת לדוד. וידוע שצדיק זוכה למלא שנותיו, ואם צדיק בן צדיק הוא, זוכה להגיע בחיים עד עת מותו של אביו.

רק אצל אברהם, יעקב ויוסף סובב ה' בהשגחתו, שלמרות שצדיקים היו והיה להם להשלים שנותיהם להגיע עד עת מיתת אביהם, החסיר שנותיהם כדי למסרן לאדם הראשון.

אברהם מסר חמש שנים לדוד המלך

אברהם היה אמור למות בגיל ק"פ (180) שנה כיצחק בנו, אלא שמת חמש שנים קודם בגיל קע"ה שנה. כי הקדים ה' מיתתו שלא יראה את עשיו נכדו יוצא לתרבות זרה. ואת החמש שנים האלו נתן לדוד המלך שהמשיך גלגול אדם הראשון.

יעקב מסר כ"ח שנה לדוד המלך

יעקב היה אמור גם הוא למות בגיל ק"פ (180) שנה כיצחק אביו, אלא שמת ל"ג (33) שנה קודם לכן שהוא בגיל קמ"ז (147).

רק שלא נחשב הפרש ל"ג שנה, אלא כ"ח שנה שמסר יעקב לדוד, כי נחשב יצחק אביו למת בחייו, שהיה עיוור המשול למת. שאז אין מיתתו נחשבת עבור ההפרש אלא לאברהם סבו שמת בגיל קע"ה שנה, שהם חמש שנים פחות.

יוסף מסר ל"ז שנה לדוד המלך

יוסף מת בגיל 110 שנה, והיה אמור למות בגיל קמ"ז כיעקב אביו, אלא שנחסרו לו ל"ז שנה כי הנהיג שררה על אחיו. ולמרות שמינה אותו ה' להיות שליט על מצרים כדי להחיות אחיו ויעקב אביו, מפני שמדקדק הוא עם הצדיקים כחוט השיערה, העניש אותו וקיצר שנותיו.

לכן הסכום של שלושת ההפרשים 5+ 27+ 28 ביחד שבעים שנה.

נמצא שמה שמסר אדם הראשון שבעים שנה מחייו לדוד המלך, בעצם מסרו אותם אברהם, יעקב ויוסף.