באה לילית לשמוע דרשת אשמדאי
בעוד נכנס אשמדאי מלך השדים לישיבה ללמוד תורה יחד עם אלפי רבבות שדים, ביקש להשמיע להם דרשתו על יעקב, על כן זימן את לילית אשתו מלכתן של שדים, והיה קול זעקתו בוקע כל הרקיעים לזמן אותה שדה.
שעליו נאמר (גיטין יסח.) 'עולה לרקיע ובכל יום : ולומד בישיבה שלו מעלה; ואז יוֹרד לארץ, ולוֹמד בישִיבה של מטה'.
ומיד נשמע קול רעש גדול העולה מן התהומות החשוכים, כמו שנאמר (ישעיה לד יד) "ושעִיר על רעהו יקרא. אך שם הרְגיעה לילִית ומצְאה לה מנוח" לעלות מתוכם מחנות חילותיה האדירים ללוותה,
שנאמר (תהלים כ ח) "אלה ברכב" מצד מחנות שדים המשרתים את אשמדאי "ואלה בסוסים" מצד מחנות שדים המשרתים את לילית, והם ת"ף (480) מחנות כמניין לילי"ת.
ליוו מחנות שדים את לילית
והיה קול פרסות הסוסים נשמע למרחקים, ובכל רגע שהיו מתקרבים אל השער, היו המוני שדים משתחווים ואומרים זה לזה מחמת אימתם הנוראה 'הנה מלכתנו הגדולה באה לכבד דברי המלך'.
והנה ירדה לילית מסוסיה, וחילותיה השדים עומדים ברעד. ובעוד היא עומדת מבעד לשער הישיבה, וזרועותיה נשענות עליה, היה ערפל ועשן האש נכנס בין חריצי הדלת אל תוך הישיבה, כי כל תשוקתה לשמוע דרשתו של אשמדאי, והיה דורש דרשתו:
ביקש יעקב התנאי למצוא אשה כשרה
(י) "ויקח העבד" ולא מוזכר מפסוק זה ואילך שהוא אליעזר, להתיר לפרש שהוא מישהו אחר. ועל כן הוא יעקב שהיה אל בעזרו.
והיה זה קודם מפגשו עם אליפז בן עשיו לקחת כל ממונו, לפי שביקש להרגו בכיבוד עשיו אביו לנקום על לקיחת ברכתו, אז אמר לו יעקב 'טוֹל את ממוני, ואז הריני משוּל למֵת'.
וכבר נחשב עבד ללבן בעיני השדים עוד קודם מפגשו עמו שהיה גר בנחור.
כמאמר חכמֵינו זִכרם לבְרכה (חגיגה טז.) 'יודְעים מה שעתיד, לקְרות כמלְאכי השרת'.
אך לזמן קרוב, ולא רחוק כמותם "עשרה גמלים, מִגמלי אדֹניו" היה לוקח בהמות מובחרות שבשרן שמן ודשן "וילך וכל טוּב אדֹניו. בידו" יחד עם אוצרות זהב וכסף עבור הנדוניה
"ויקם אל ארם נַהרים. אל עִיר נחור" קודם ביאתו אל לבן שהיה גר בנחור.
התקבצו נערות להשקות הצאן מהבאר
(יא) "ויברך הגמלִים מחוץ לעיר, אל באֵר המים לעת ערב. לעת צאת השֹאבֹת" כבר נטתה השמש לשקוע וירדו צללי הערב ופנה היום להחשיך. והיו הנערות יוצאות מחרן להתאסף סביב הבאר להשקות הצאן אשר להן
(ב) "וירא והנה: באר 'בשדה" היה יעקב חונה שם יחד עם כל בהמותיו לבקש להשקותם המים מן הבאר "והנה שם שלֹשה עֵדרי צאן רֹבצים, עליה כי מן הבְאר ההיא ישְקו העדרים" היה רואה ג' רועי הצאן יחד עם עדריהם נאספים סביב לבקש המים.
רק "והאבן גדֹלה על פי הבאר" שמנהג המקום היה לכסות הבאר, שמא יבוא הנחש להטיל ארסו במים ששתה ממנו כי אז נעשה מסוכן לשתייה.
כמאמר חכָמים ז"ל (חולין י.) 'שנינו שם: ג' משקים אסורים משום גילוי: מיִם, יין וחָלב. כמה ישהו ויהיו אסורים?. כדי שיצא הרָחש (הנחש) ממקום קרוֹב וישְתה'.
(ג) "ונאספו שָמה כל העֲדרים, וגללו את האֶבן מעל פי הבְאר והשקוּ את הצאן" ולאחר שהיו מרוִים צמאונם "והשיבו את האבן. על פי הבאֶר למקֹמה" בכוח כולם כי כבדה היתה, ורועה אחד לבדו לא יכל להרים אותה.
חפצה לילית המרשעת בנישואי יעקב
ולפיכך היה מבקש התנאי מאת ה' (יג) "הנה אנֹכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יֹצאֹת לשאֹב מים" אל תוך כדיהן המיוחדות להן (יד) "והיה הַנערה אשֶר אֹמר אליה: הטי נא כדֵך ואשתה, ואמרה שתה" שהיא עצמה תטרח להטות כדה להשקותו המים
"וגם גמליך אשקה" אף תחמול על גמליו להשקותם "אֹתה הֹכחת לעבדֵך ליצחק, ובה אדע כי עשִית חסד עם אדֹני" כי אז יֵדע שיזכה למצוא האשה הנכונה, כי בעלת החסד היא
(טו) "ויהי הוא טרם כִלה לדבר, והנה רבקה" 'רבקה' בחילוף אותיות 'הקבר', היא לילית המרשעת מלכתן של שדים שיצאה מתוך התהומות החשוכים כקבר לשכון שם כל הימים.
התאוותה לילית השדה לבן קדוש מיעקב
"יֹצאת" בהיות שביקשה את נישואי יעקב הצדיק כי התאוותה ממנו לבן קדוש, אלא שכיסתה פניה כי חסרת בשר היתה, כי החסיר הקב"ה בשר הגוף של שדים בשעת בין הערבַים בערב שבת של מעשה בראשית,
ולא רצתה שיבחין בה יעקב ויכיר אותה שהיא שדה, לכן סברה שכאשר תשיב בשרה, תוכל להראות ליעקב את יופיה כשל יופי בשר ודם,
ואז בוודאי יאהב אותה יעקב כשם שאוהב הוא את רחל, שהיתה אומרת 'מי יתן ואשים בשר הגוף שהיה חסר בי עד עתה, ואז יהיה יעקב חפץ בי'.
רצתה לילית להפוך לבת אדם שיאהבה יעקב
"אשר ילדה לבתואל" היתה סבורה שבתו של אל היא מצד החסד, לדַמות עצמה לאשה קדושה מצד השכינה.
ולא כן הוא כי היתה אוחזת בדינים הקשים הבאים מצד הקליפה הרעה "בן מלכה" על כן ראויה היא למלוך על כל עולם תבל בנוסף על חילות שדים הנוהרים אחריה "אשת נחור" הוא אשמדאי בעלה.
אלא שהפריד אותה הקב"ה ממנו, ולכן היתה מתאוה ליעקב הצדיק "אחי אברהם" היתה תשוקתה כל הימים להיות לה בשרה כבשר בנות האדם, ובזה תדמה לאחיו להכיר בה שבת אדם היא.
הכד עם צלם נחש הקדמון כלוא בתוכו
אלא מפני שחסרת בשר היתה, עטפה כל גופה בגלימתה ופניה מכוסות ברעלה כמנהג הנשים הצנועות "וכדה על שכמה" היתה נושאת כד הקדום אשר בו חותם המצויר יחד עם ציורים המעוטרים.
והיה נושא בתוכו צלמו של הנחש הקדמון הוא המלאך ס"מ, שהפריד הקב"ה לאחר עונשו את עורו העליון שהיה מאיר בהיותו שר קדוש, כשם שהפריד מאדם וחוה
כמו שנאמר (בראשית ג כא) "וַיעש ה' אלֹהִים לְאדם ולאִשתו כתנות עוֹר וילבִשֵם" ממה שהיו קודם לכן מלובשים בכותנות אור המאירות בצלם הקדוש הרוחני.
לא יכלו לילית ומשרתותיה לפתוח הכד
זה שנרמז (א) "וישא יעקב רַגליו,וַילך אַרצה בני. קדם" יש בו אותיות בסדר המשובש 'צלם קבור ושוכן בקדרה עגולה', ונשארו אותיות י' א' שאינן נכללות.
וכן רומז 'קדם' לנחש הקדמון (ב) "וירא: והנה באֵר בשדה" ראה יעקב הכד הקדום של אותה נערה ששפתה עגולה כבאר המים, שרומזת לכד, בו אות א' האמצעית שהמשך מילויה ל"פ שהן אותיות האמצעיות של 'כד'
"והנֵה שם שלושה עדרֵי צאן רֹבְצים עליה אלו שלוש משרתותיה המחזיקות יחד עמה את הכד "כי מן הבאר הַהיא ישקו העֲדרים" היה מדמה בנפשו שאותו הכד הוא כשאר הכדים של שאר הנערות המשקות המים מהם.
רק "והאבן" הוא המכסה של הכד "גדֹלה עַל פי. הבאר" היה אטום ונעוץ בחוזקה בכד (ג) "ונאספוּ שמה כל העדָרים" וכבר התאספו כל משרתותיה בנוסף לשלוש שראה קודם לכן, מנסות כולן יחדיו למשוך המכסה מן הכד ולא יכלו.
"וגללו את האבן. מעל פי הבאר, והשקו את הצאן" רק שהיתה לילית מלכתן של שדים שנדמתה לנערה חלושה מרמה את יעקב לומר לו, שכבר כמה וכמה פעמים היתה מצליחה לפתוח את המכסה מעל הכד, להשקות את הצאן.
רימתה את יעקב שירים מכסה הכד במקומה
ולאחר שסיימה לילית לעשות עמם החסד "והשיבו. את האבן" המכסה "על פי הבְאר למקֹמה" חזרה לכד כפי שהיה קודם לכן, ואילו עתה אינה יכולה ומבקשת היא את עזרתו.
אלא שלא גילתה לו שלא הצליחה לפתוח עד עתה את הכד בשבועת שם הטמא כדי לפרוץ החותם הנעול, שנרמז כ"ד + צל"ם כמניין דפ"ק. שהיה הנחש דופק מתוך הכד ורוצה לצאת.
לכן ביקשה לילית מיעקב שירים מכסה האבן מעל הכד. דהיינו שיאחוז ב'מו' שהן אותיות המאחרות פעמַים לאחר 'כד', והן אותיות האמצעיות של מילוי לילית, להכניס לתוכה הדמות של בשר ודם כפי שרצתה.
לילית כנערה חלושה לבקש מיעקב לפתוח הכד
על כן ביקשה מיעקב לפתוח הכד למענה כדי שתוכל להשקותו מים, שהיתה אומרת 'כל רצוני להשקותך יחד עם עבדיך והצאן, אלא שהכד סתום ואיני יכולה'.
ומיד נכמרו רחמיו של יעקב בתמימותו ונתמלא קנאת ה', שלא יתכן שתהיה הנערה חסודה זו מבקשת להרבות הצדקה וימָנע ממנה, ומפני שכֹוחו היה גדול בראותו את האשה המיועדת לו כביכול.
כמו שנאמר (י) "ויהי כאשר רָאה יעקב את רָחל בת לבן, אחי אמו, ואת צאן לבן" מיד נתמלא גבורת ה' בקרבו, ובאותו הרגע זעקה בת קול מן הרקיע העליון 'לא יעקב לא, אל תעשה זאת' רק שלא שמע לה יעקב מרוב ריכוזו הגדול לפתוח הכד לקיים מצוַת גמילות חסדים כביכול.
יצא צלם נחש הקדמון מהכד
"ויגש יעקב וַיגל את הָאבן מעל פי הבאר" הוא הכד שהיתה שפתו עגולה כשם שהיה הבאר, אלא שלא מים הוציא, אלא השד הגדול הבא מכוח הצלם הטמא של נחש הקדמון שהיה כלוא שם.
והיה עולה מן הכד כעמוד עשן השחור בכוח רב, עד שהיה יעקב נבהל ביותר למראה השמים שקדרו,
ומה שהיה נאמר אצל יחזקאל שראה בעיניו השכליות מראה הקדוש (יחזקאל א ד) "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול ואש. מתלקחת ונֹגה' לו סבִיב, ומתוכה כעין החַשמל מִתוך האש" ראה יעקב מראה הטמא של אש האדומה ועשן השחור עולה מתוכו כלפי הרקיע עד שהתכסה.
ופתאום הרגיש סינוור גדול בעיניו מהבזק אור הברק היוצא מתוך הכד. והוא צלם נחש הקדמון שהיה כלוא שם, השתחרר דרך הערפל, ומתוכו עיניו מביטות ביעקב להראות זעמו וחרון אפו.
ומה שהיה נאמר קודם לכן (ג) "והֵשיבו את הָאבן על פִי הבאר 'למקֹמה" עתה כבר לא יכל יעקב להחזיר המכסה על שפת הכד לכלאו שוב, הגם שהתאמץ ללחוץ המכסה על הכד ולהשיבו חזרה, כי היה העשן מתפוצץ מתוך הכד וכבר השתחרר בכל כוחו.
והיה יעקב נופל על רגליו ולא זע מחמת יראתו, ומתאבל על מעשהו שהתרצה לאותה השדה דמוית הנערה שהופיעה מולו לעשות רצונה.
ראוי היה ליעקב
א. לא להאמין ללילית שנדמתה לנערה חלושה
ועליו נאמר (א) "אַל תִתהלל ביום 'מחר" טוב היה ליעקב שלא להתפאר מאותה הנערה, עד שבראותו אותה נתמלא גבורת ה' לגלול המכסה מן הכד "כי לא תדָע מה 'ילד יום" לא ידע מה שעתיד לקרות באותו היום, להיות נחשב לכד הנמשל לרחם להוליד צלמו של הנחש הקדמון.
(ב) "יהללך וזר, ולא. פיך ונֹכרי. ואל שְפתיך" היתה לילית משבחת את יעקב בצדיקותו שראוי לו לפתוח מכסה הכד, כדי לזכותה לעשות החסד עם הבריות כביכול, אלא שהתנכרה לו שלא להראות פניה החסרות מן הבשר.
(ג) "כֹבֶד אבן: ונטל 'החול" היה מכסה הכד כבד מלהרימו, כשם שהיתה האבן מעל הבאר "וְכעס אֱויל כבד' משניהם" הוא כעסו וחרון אפו של נחש הקדמון שיצא מתוך הכד
(ד) "אַכזריות חֵמה 'ושטף אף" אצל הנחש הקדמון לכלות זעמו בבהמות והשבולים "ומי יעמֹד' לפני קנאה" היא קנאתה של לילית ביעקב שאהב את רחל, ובעבור זה ביקשה להשיב בשרה למען תזכה לשכון עם הצדיק כמותה.
ב. להוכיח את לילית שראוי הוא לרחל בלבד
(ד) "אַל תַען כּסִיל כאוָלתו" לא היה יעקב צריך לענות לבקשתה של לילית "פן תִשוה לו גם אתה" כי אז נחשב לו להיות שוֶה עמה במחשבתה שהזידה לעשות,
אלא (ה) "ענֵה כסיל כְאולתו" טוב היה לו להוכיח אותה על מעשיה, שראוי הוא לרחל עבור אהבתו אותה ולא אל לילית "פֵן יהיה חכם' בעיניו" לילית לסבור שצודקת היא במעשיה
(ו) "מְקצה רַגלים" ראוי היה ליעקב לשלוח רגליו אל קצה העיר, ולא אל אותו המקום היכן שהיתה לילית, כי אז "חָמס שֹתה" לא המים שתה, אלא אויר הרוח היבישה החומסת וגוזלת בשר הבהמות והשבולים
"שֹלֵח דברים ביד 'כסיל" שלחה לילית הכד אל ידי יעקב להחזיקה בכסילותו, לסבור שמים מבקשת היא להשקותו.
ג. לא לשחרר נחש הקדמון מהכד
(ח) "כצְרור אבן. במרגמה" כשם שאין כדאי לירות אבן יקרה במרגמה כשאר אבנים פשוטות, כן לא היה ליעקב לשלוח כוח הטומאה מתוך הכד, בהיות שיצא כאבן הנורית בחוזקה מתוכה "כן נותן" נתנה לילית "לכסיל" ליעקב בכסילותו "כבוד" בפתיחת הכד, כי חשב שיהיה מזכה אותה בכבוד לעשות החסד עם הבריות
(ט) "חוֹח עלה בְיד שכור" בעוד החזיק יעקב הכד בידו ופתח המכסה, נחשב לשיכור שלא שם לבו לצלם הנחש הקדמון, שביקש לנשכו כקוצים השורטים בשרו "ומשל בפי כסילים" היה מראה הרוחני הטמא היוצא מתוך הכד, כמשל שלא ידע יעקב לפרשו, כי לא גילתה לו לילית משמעותו.
ד. לא להאמין שרחל עומדת לפניו
(י) "רַב" היא לילית המרשעת שיצאה מתהומות עמוקים "מְחולל כל" לשון (ירמיה ו כד) "חיל כיולדה" שהוא לשון לידה, ביקשה להוליד מחדש את צלם הנחש הקדמון מתוך הכד הנמשל לרחם האשה "ושֹכֵר כסיל ושֹכֵר 'עֹברים" ולפיכך נחשב לה לשכור את יעקב לאשר נחשב לכסיל, כי לא ידע כוונתה הרעה אשר בלבה
(יב) "ראית אִיש חכם .בעיניו" סמך יעקב על חוכמתו שרחל היא העומדת לפניו ומבקשת להשקותו מן הכד "תקוָה לכסיל מִמנו" בעבור תמימותו שביקשה ממנו לפתוח הכד והוא הקשיב לה, עד שסרה ממנו תקוָתו למים
(יג) "אמר עָצל" הוא יעקב שהתעצל לראות פני הנערה העומדת מולו, כדי לגלות שחסרת פנים היא, ואז להשמר ממנה "שַחל בדרֶך ארי. בין הרחֹבות" טוב היה לו להבין מתחילה שלא רחל היא העומדת לפניו, כי אם האריה המבקש לטרוף בשר הצאן להשלים בשרה החסר.
ה. להתעצל בידיו מלפתוח מכסה הכד
(יד) "הדלת" הוא החותם הטמא שהיה מצויר על הכד, וכאשר תבקע אותו מכוחו של הצדיק, יפָתח כדלת לצאת ממנו השד "תסוב על 'צירה" סוף שהסתובב החותם להשקע פנימה בכד ויצא צלם נחש הקדמון החוצה
"ועצֵל על מִטתו" נשאר יעקב עצל בכוחו מלהתגבר על נחש הקדמון שיצא מתוך הכד, עד שנשאר לשכב באימתו על האדמה כאדם השוכב על מיטת חוליו
(טו) "טמן עצל, ידו בצלחַת" נלאו ידיו להטמין חזרה את כוח צלמו של הנחש הקדמון בתוך הכד כפי שהיה בתחילה "נִלאה להשיבה אל 'פיו" עד שהתייגע להרים הכד לשתות ממנו המים כפי שסבר בתחילה.
ו. לא לתת ללילית השדה לרמותו
(יז) "מחִזיק באזני כָלב" החזיק יעקב בשני אוזני הכד, קודם שיפתח המכסה, ולא ידע שעתיד לצאת צלם הנחש מתוכו ולרצות לנשכו ככלב "עֹבר מתעבֵר על. ריב לא לו" נחשב לו להתערב במריבתה של לילית ביעקב כי חפצה בו
(יט) "כן אִיש" היא לילית הקטנה בהיות אשת איש לאשמדאי מלך השדים, רק שהיתה חושקת ביעקב שיהיה איש לה "רִימה את רֵעהו" שחשב להיות רעה ובעלה "ואמר הלא משחֵק אני" היתה צוחקת עליו לסבור בלבה שמאמין הוא לה.
(כד) "בשפתיו ינָכר שֹנא" היתה מתנכרת ליעקב שנערה חלושה היא ומבקשת להשקותו המים "ובקִרבו ישית מרמה" לרמותו שמבקשת את בשרה להיות כבת אדם למצוא חן בעיניו
(כה) "כי יחנן קולו" של לילית להתחנן לפניו לפתוח לה המכסה של הכד "אל תאמֶן בו" לא היה לו להאמין לה "כי שבע. תועֵבות בלבו" כנגד שבע הפרות שביקשה להוציא בשרן, ושבע השבולים להוציא תמציתן להשביע רעבונה.
ביקש יעקב מלילית להשקותו מים מהכד
(כא) "והאיש משתאה לה" היה משתומם ולא מאמין למה שעיניו רואות, עד שהיה "מחריש" מלדבר "לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא"
ועוד היה חושב שמנסהו ה' להצליח את דרכו, ובתמימותו היה מבקש מלילית להשקותו המים (יז) "ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך".
ובעוד היה יעקב מבקש בדרך צניעות מעט המים, היתה לילית מרימה ידיה המכוסות בגלימתה, ומרימה הכד לעברו, ורוח חזקה נכנסת אל תוך הכד
(יח) "ותאמר שתה אדֹני ותמהר ותֹרד כדה על ידה ותשקהו" וכבר דימה בנפשו שהמים נכנסים אל תוך פיו להרוות צמאונו, ולא כן הוא, ועדיין שמירת ה' עליו להצילו בהיותו צדיק יסוד העולם.
ולפיכך נשאר בכל כוחו עומד באותו המקום ולא זז, רק שיערו מתבדר ברוח אל תוך הכד לרצות לשאבו פנימה, עד שהיה נראה פרוע בראשו.
לילית ושבע משרתותיה עם הכד
א. שאבו מהבהמות בשרן לעשותן כחושות
לא כן גמליו וצאנו שהיו עמו שלא יכלו להנצל (כ) "ותמהר ותער כדה אל השֹקת ותרץ עוד אל הבאר לשאֹב ותשאב לכל גמליו" היתה הרוח הנכנסת אל תוך הכד מכוח צלמו של הנחש הקדמון, שואבת בשרם של כל הבהמות
(א) "ופַרעה" רומז ליעקב לפי מה שנאמר (במדבר ו ה) "כֹל ימי נֶדר נִזרו… גדל פרע. שער ראשו" שהיה שיערו מתבדר ברוח החזקה לשאבו לתוך הכד "חֹלֵם" היה חושב שחולם מראה הנורא הזה.
והלואי והיה כך "והנה עֹמֵד על 'היאֹר" היה עומד מול המעין היכן שהבאר נמצאת (ב) "והנה מן הַיאֹר עֹלֹת שֶבע פרות יפוֹת מראֶה ובריאֹת בשר. ותרעינה באחוּ" היה בשרן שמן ודשן.
ולאחר שהפנתה לילית הכד לעברן (ג) "והנה שבע פרוֹת אחרות' עֹלות אחריהן, מן היאֹר רעוֹת מראה ודקוֹת בשר" הן שבע השדות המשרתות הנלוות ללילית מלכתם.
כמו שנאמר (אסתר ב ט) "שבע הנערוֹת הראֻיות, לתת לה מִבית המלך. וישנֵהַ" לשון שינוי מראה, כי השתנה מראיהן הרוחני למראה הגשמי, עבור בשר הבהמות הנכנס בצלמן הרוחני.
כי בהיות שיש כוח לשד לשנות צלמו למראה החיות או האדם, לפיכך נדמו הן לבהמות, אלא שמראיהן היה בשר דל לפי שהיה חסר אצלן.
"ותעמֹדְנה אצל הפרוֹת על שפת' היאור" היו עומדות לשרת מלכתם להחזיק הכד יחד עמה מול אותן הפרות שמנות הבשר, ופותחות את פיהן לרווחה.
והיו שואבות בשרן ועורן הדל מעליהן, עד שנשארו רק עצמותיהן, כי כל בשרן נשאב מעליהן אל תוך הכד מכוח הנחש הקדמון שנגס בבשרן לאכלן, להיות מתלבש בשבע הנערות השדות יחד עם לילית מלכתם.
עד שנאמר בה "וישנֵהַ" הפך מראֶהָ הרוחני הטמא להתמלא בבשר הגוף, והיה יעקב פעם עומד ופעם יושב ולא יודע את נפשו מרוב בהלה, ואומר לעצמו (יט) "לא ראיתי כהנה, בכל ארץ מִצרים לרֹע" כי היו הבהמות רעות פנים וגופן צמוק ויבש
(ד) "ותאכלנה הפרוֹת רעות המַראה 'ודקֹת הבשר" הן שבע הנערות המלוות את לילית, בהיותן חסרות בשר בתחילה "את שבע הפרוֹת יפֹת המראֶה וְהבריאֹת" להחסיר בשר הבהמות כדי להתמלא בהן
(כא) "ותבֹאנה אל קרבנה" של השדות יחד עם לילית מלכתם להתמזג בהן "ולא נוֹדע כי באוּ אל קרבֶנה 'ומראיהן רע כאשר בתחִלה" מה שהיו הפרות מלאות בשר תחילה, סוף שנעשו לילית ושבע השדות מלאות בשר בגופן.
ב. שאבו משבולי החיטים לעשותן יבשות ושדופות
(ד) "וייקַץ פרעֹה" דימה בנפשו שהיה קץ מהמחזה המבהיל, רק שכלל לא היה צריך להתעורר משינתו, כי המראה היה אמיתי לגמרי, עד שעצם עיניו (ה) "ויִישן ויחלֹם שֵנית" היה מתאוה לחשוב שחלום הוא, ומיד כשיפתח את עיניו יתעורר מחלום בלהותו.
אלא שכאשר פקח עיניו ראה מראה הנוסף "והנה שבע שבֹלִים' עֹלות בקנה אחד. בריאות וטֹבות" היה רואה השבולים מסביב לאותו המעין, שמראיהן טוב ומלא לחלולחית המים וגרעיניהן גדולות.
(ו) "והנה שבע שִבֹלים דקות וּשדופֹת קדִים" היו דמויי קש היבש וכמש "צֹמחוֹת אחריהֵן" בהיות שכבר נתמלאו שבע השדות עם לילית מלכתם בבשר הגוף, הרגישו הרעב למזון הגשמי, ולא כפי שהיו רגילות לאכול המזון הרוחני עד עתה.
ולפיכך נדמו לשיבולי החיטים, כי נוהגים שדים להתאוות ללחם של עולם תבל הוא ארץ בני האדם, בהיות שחסרים להם זרעי החיטה במדורים התחתונים, ולפיכך נוהגים לעלות מעלה לארץ תבל לקחת מחלקו, ואז יורדים חזרה למדורי התהום.
(ז) "ותִבלענה השבֹלים הדקות" הן שבע השדות יחד עם לילית, שהחזיקו הכד לכיוון השבולים לשאבן ברוח הנכנסת לתוכה בחוזקה מכוח צלם הנחש הקדמון "את שבע השבֹלִים הבְריאות והמְלאות" בגרעיניהם "ויּיקץ. פרעה" הוא יעקב שנשאר שיערו פרוע מן הרוח החזקה הנכנסת אל תוך הכד.
"והנה 'חלום" והלואי והיה כך, רק שהיה אומר להן בקול רועד ושבור מאימה עבור נימוסו ותמימותו 'אין זה מן הראוי ומדרך ארץ לנהוג כך מצדכן' והיו לילית ושבע נערותיה מביטות בו בתימהון גדול…
וכנגד זה (כג) "ידֹע. תֵדע פני צֹאנך 'שית לבך לעדרים" טוב היה ליעקב לשים לבו לעדרי הצאן ההולכים עמו, ולא לגרום להחסרת בשרם מגופם ופניהם
(כה) "גָלה חצִיר ונראה דשא, ונאספו עשבות הרִים" רומז לשיבולים שנאסף תמציתם ע"י לילית לעשותן שדופות לצורך מאכלה
(כו) "כבשים ללְבושך ומחִיר שדה 'עתודים" וכן נאסף בשרן על ידה להיות לה ללבוש (כז) "ודֵי חלב עִזים ללחְמך ללחם ביתך" היה רצונן של השדות לאכול משיבולי החיטים, בגלל הלחם שהיה חסר להן במדורים התחתונים "וחיים לנערוֹתיך" הם שבע הנערות המשרתות את מלכתן לקבל חיותן הגשמי.
(ב) "כצפוֹר לנוד כדְרור לעוף" כשם שלא עוזבות קנם עד שיגדלו הגוזלים, כן גרם יעקב לשחרר הנחש הקדמון לעופף מתוך הכד שהיה כלוא בו "כן קְללת חינם. לא תבֹא" לחינם הביא יעקב הקללה להחסיר בשר הבהמות והתבואה
(ז) "נֶפש שבֵעה" שהיתה אצל יעקב בהיותו צדיק ומסתפק במועט "תבוּס נֹפת" שלא לחמוד אכילת בשר הבהמות השמנות והשיבולים הבריאות "ונפש' רעֵבה" שהיתה אצל לילית ושבע נערותיה "כל מַר למתוק" ידמה לה עריבות טעם המאכל שלא בדרך הטבע.
(ח) "כצִפור נוֹדדת מן 'קנה" לאחר שהיה מקומה שם כל הימים עבור גוזליה "כן אִיש" הוא צלם נחש הקדמון שנחשב איש ללילית המרשעת מימות קדם "נוֹדד מִמקומו" מן הכד שהיה מקומו שם כל הימים
(יב) ערום" אם היה יעקב מחכים בעורמתו מתמימותו "ראה רעה" היה צופה לראות הרעה שעתידה לבוא עליו, ואז "נסתר" מלילית "פתאים" אך בהיות תמימותו בו, כמו שנאמר (בראשית כה כז) "ויעקֹב אִיש תם' יֹשב אֹהלים" "עברו נענשו" לרצות הנחש להזיקו.
(יג) "קח בגדו. כי ערב זר, ובעד נכריה חבלֵהו" לקחה לילית לעצמה בשר הבהמות למשכון להיות לה כבגד להתעטף בו, אלא שהיה בשרן זר לה מימות בראשית כי היתה חסרה מהן עד עתה
(יד) "מברך" היתה בקשתה של לילית לברך את יעקב "רעהו" לפתוח הכד "בקול גדול' בבֹקר הַשכם" לאחר שיצא צלמו של הנחש מתוכו, שלא כבתחילה שהשמיעה קולה החלוש להטעותו "קללה" לשון חסרון "תחשב לו" ליעקב לסייע ללילית להחסיר בשר הבהמות והשיבולים להביאן לקרבה.
(טו) "דלף טורד ביום סגריר" היה כוח הטומאה שיצא מתוך הכד, לאחר שהיה סגור בו, מטריד את יעקב, ולא כפי שקיוה לדלוף ממנו המים החיים "ואשת מדונים נשתוה" כל רצונה של לילית היה להשוות דמותה לרחל, כדי שיאהבה יעקב כמותה.
(טז) "צֹפנֵיה צפן רוּח" נכנסה רוח החזקה בתוך הכד להצפין בתוכו בשר הבהמות "ושֶמן ימינוֹ יקרא" ליזוב שומן בשרם ודמם אל תוך לילית ושבע נערותיה.
(יז) "ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו" חפצה לילית אשת הס"מ ביעקב להיות רעייתו.
(יט) "כמים הפנים לַפנים" כשם שהסתירה לילית פניה מלהביט בה יעקב, כן חשב יעקב שמסתירה היא המים בכדה "כן לב הָאדם לאדם" אלא שלבה לא היה עמו לגלות לו מחשבתה הגנוזה.
(כב) "אם תכתוש את האֶויל במכתש. בתוך הריפות, בעֶלי לא תסור מעליו אוָלתו" למרות שהיו השיבולים נכתשות ולא נשאר מהן דבר, להשביע לילית ונערותיה רעבונן הזמני, הרי היה להן לדעת שאינה ראויה לילית להיות רעית יעקב.
ובשמוע לילית דרשתו של אשמדאי מלך השדים, בהיותה עומדת מעבר לשער הישיבה, היתה זועקת זעקתה על שלא זכתה ביעקב הצדיק, ועדיין שמחתה בלבה על לימוד תורתם של שדים.
