בראשית א
ממשלת היום והלילה כנגד בית המקדש הראשון והשני
רומזים שני המאורות לשני הבתים: בית המקדש הראשון והשני אשר בהם היו מקריבים קרבנות (טז) "וַיעש אלהִים את שני' המאֹרֹת הגדֹלִים 'את הַמאור הגדֹל למֶמשלת היום" רומז על בית המקדש הראשון, בו נאמר (מלכים א ח סד) "ביום ההוא קִדֵש המלך' את תוך החצר" עזרת הכהנים "אשר לפני בֵית ה'" היכל קודש הקודשים "כי עשה שָם את העֹלה, ואת המנחה, ואת חלבי השלמים" להקריב קרבנות לשרפם ע"י אש המזבח.
חורבן שני הבתים
והיה אש המזבח בוער מתקופת משה, כמאמר חכמים מן התלמוד (זבחים סא:) 'אש אשר ירדה במשכן בתקופת משה, לא הסתלקה ממִזבח 'הנחוֹשת, אלא בתקופת שלמה' שאז הסתלקה משם למזבח אבנים שעשה שלמה המלך "ואת המָאור הקָטֹן 'לממשלת הלילה" רומז על בית המקדש השני שבא לאחר חשיכת הגלות של שבעים שנה.
ולאחר 420 שנה נחרב גם בית המקדש השני, להאמר בו (ירמיה ו ג- ה) "אליה יבֹאו רֹעים, ועדריהם" צבא בבל שיאמרו זה לזה "קדְשו עליה מלְחמה. קומו ונעלה בצהרִים" שהוא עת ממשלת השמש ביום.
אך כשלא יכלו עדיין לכבשה, היו אומרים " אוֹי לנו. כי פנה היום, כי ינטו צְללי ערב" וכשהשמש תשקע בקו הרקיע להֵראות צללי אורה האחרונים "קומו ונעלה בלילה. ונשחִיתה ארְמנותיה" שאז הוא עת ממשלת הירח בלילה, ובשניהם נאמר קידוש והזמנה, זה לקידוש קרבנות בבניית בית המקדש, וזה להזמנתם לחורבן בית המקדש.
לחץ להגדלה
עשן אש קרבנות בית המקדש
(יז) "ויתן אֹתם. אלהים ברְקיע' השמים להאִיר על 'הארץ" הנה בתקופת בית המקדש הראשון כאשר היו ישראל נמצאים בשלימות, והיו זובחים קרבנות לכפר על נפשותיהם, היתה אש יורדת מרקיע השמים כדמות אריה על אש התחתונה על גבי המזבח, והיה רובץ על טרפו ואוכל קרבנות המזבח כאיש גיבור, כמו שנאמר (דבה"י ב ז א) "וכְכָלות שלמה להתפלל: והאש ירדה מהשמים. ותאכל העֹלה והזְבחים, וכבוד ה' מִלֵא את הבית" של בית המקדש הראשון, להיות נאמר (ישעיה י יז) "והיה אוֹר ישְראל' לאש וקדושׁו. ללהבה ובערה, ואכלה שיתוֹ ושמירוֹ ביום אֶחד".
התחלפה האש כדמות האריה לדמות הכלב
וכשהרבו עוונותיהם, סוף שהתחלפה להם האש כדמות כלב לאכול קרבנות שלהם, שנאמר (ד) "אמֹר לחֹכמה. אחֹתי את" היו ישראל רגילים להשכין השכינה בתוך בית המקדש, כאח הרגיל באחותו "ומֹדע לבינה תקרא" ע"י הקרבת קרבנות היו מקרבים שם הוי"ה (ה) "לשמרך מאשה זרה" וע"י זה שמרו נפשם מעבירות שלא לרדת אש זרה על קרבנות "מנכריה אמריה החליקה" ירדה אש זרה ונכריה לדור בין חומות בית המקדש (ו) "כי בחלון ביתי" הן חומות בית המקדש "בעד אשנבי נשקפתי" השקיף ה' לראות מבעד מסכי הרקיעים את עשן האש העולה מעלה מן הקרבנות.
(ז) "וארא בפתאים" רק לפי שרואה ה' מחשבות לב האדם, דימה אותם לפתאים, הסוברים שבוַדאי יכפר להם ה' על הקרבת קרבנות עצמם "אבינה בבנים" מה שהחשיב את ישראל לבניו הקרובים לו לעבדו, נדמו עתה כנער אשר התנערו מלבקש הרחמים בכל לבם לשוב מעוונותם "חסר" שברון ה"לב" להתוַדות על מעשיהם, כמו שנאמר (תהלים נא יט) "זבחי אלֹהים. רוח נִשברה: לב נִשבר וְנדכא" שברון הלב מתקבל לה' תמורת נפש הבהמה המוקרבת "אלֹהים לא תבְזה" כי רק אז מחשיב כפרת נפשו תמורת נפש הבהמה.
אש בדמות כלב שרפה בשר קרבנות
(ח) "עֹבר בשוק" איש מעדת ישראל לחפש הבהמה בירושלים לצורך שחיטתה, ובעודו עומד ומבקש לבחור הבהמה המובחרת ביותר, לא נחה דעתו, עד אשר הרחיק לחפשה "אצל פִנה" פינת השוק, אשר בוַדאי שם ימצא אותה הבהמה הנסתרת לה שאף אדם אחר לא הספיק לראותה, ובעבורה יכפר ה' על מעשיו, עד אשר קנא אותה בדמים המרובים ולבו טוב עליו.
"ודרך ביתה יצעד" להוליך אותה אל העזרה היא עזרת ישראל אשר בחצר בית המקדש להביאה לכהנים לצורך שריפתם של קרבנות חטאת או אשם (ט) "בנשף בערב יום: באִישון לילה' ואפלה" מרוב כל היום שטרח לחפש הבהמה המובחרת, העריב היום, וכבר נדחף הוא אל שער ניקנור להכנס לעזרת ישראל והמתין בקוצר רוחו לשריפתה.
אש זרה אוחזת בקרבנות המזבח
(י) "והנה אשה" מלשון אש "לקראתו" יורדת מן השמים כדמות כלב על גבי המערכה, עליה נאמר "ואת המאור' הקטֹן לממשלת: הלילה" להיות שליטת חשיכתם של מחנות הטומאה "שית זונה ונצֻרת לב" בעוד היה ממתין מחוץ לעזרת הכהנים (הנמצאת בין עזרת ישראל למזבח העולה), ורואה מרחוק אותה הדמות החצופה מביטה בו, ומזמנת אותו להרבות העבירות כדי להגביר שלהבת אֶשָה.
(יא) "הֹמיה היא" היתה משמיעה קול שריפת הגיצים מן הבשר הנכרך יחד עם עצי המערכה הבוערים, להֵראות לו כאש הגיהנם "וסֹררת בביתה" מראה את שררתה לכולם בתוך בית המקדש "לא ישכנו רגליה" שהיא זו אשר מעתה תשכון שם, לקיים מה שנאמר (יז) "ויתן אֹתם" את רוח הטומאה הנקראת בלדאן בדמות כלב "אלהים ברקִיע השמים" לשכון בתוך אש היורדת מן השמים "להאיר על הארץ" על קרבנות הנשרפים ומתייבשים כעפר הארץ לעלות עשנם מעלה.
(יב) "פעם" תֵראה אֶשָה "בחוץ" כלפי כל יושבי העיר מחוץ לחומות בית המקדש "פעם ברחֹבות" ברחבות העזרה אשר בתוך החומות החיצוניות של בית המקדש "ואצל כל פִנה תארֹב" וכן בארבע פינות מזבח העולה ללחך קרנותיה מסביב (יג) "והחזיקה בו ונשקה לו" היתה אֶשָה אוחזת ומלחכת בבשר קרבנות הנשרפים "העזה פניה ותאמר לו" בריצויה כלפי עוונותיו.
(יד) "זבחי שלמים עלי. היום שִלמתי. נדרי" אין לו לדאוג שמא חלילה לא נחשב קרבנו, כי שילם במעות מרובות עבור הבהמה (טו) "על כן יצאתִי לקראתך" אותה אש שירדה מן השמים לקדם את פניו "לשחר פניך ואמצאך" אלא שלא המלאך אוריאל בא לקראתו באותה האש, כשם שעולה המאור הגדול לעת השחר, כי אם מלאך הטומאה שהוא "המאור הקטֹן לְממשלת –הלילה" עבור עוונותיו שהשחירו פניו.
בטחו ישראל בזבח קרבנות לכפרת עוונם
וכן כביכול תאמר לו (טז) "מרבדים רבדתי ערשִי חטֻבות אטון' מצרים" היה סידור העצים שתי וערב במערכה לכבודה כמיטה המוצעת לשכון בה תמיד (יז) "נפתי משכבי מֹר 'אהלים וקנמון" ובוַדאי תעלה ריחה הטוב בעת אשר תשרוף בשר קרבנות (יח) "לכה נרוה דדים' עד הבֹקר" ולא כפי שדרך הקרבת אשם וחטאת הוא יום ולילה עד חצות ולא עוד "נתעלסה באהבים" להביא לה עוד בהמות להשביע כל מחנות הטומאה (יט) "כי אין האיש" המלאך אוריאל "בביתו" כבר אינו יורד באש מן השמים לשכון בתוך בית המקדש "הלך בדרך מרחוק" אלא נשאר לשכון ברקיע העליון.
(כ) "צרור הכסף 'לקח בידו" איש ישראל שלקח בידו צרור הכסף הרב עבור בהמתו לבטוח על כפרת נפשו, וכביכול אינו צריך למלאך אוריאל עוד "ליום הכסא יבֹא ביתו" אף יסבור בלבו שבוַדאי יבוא ליום הדין להמליץ טוב בעדו, ואז ימָחל לו (כא) "הטתו ברֹב לקחה. בחלק שפתיה תדיחנו" לנהוג מנהגו להביא הזבח שמראהו טוב ביותר ובלבו לא ישוב מעוונו (כב) "הולך אחריה פתאם. כשור אל טֶבח יבוא" היה סובר שאם יביא שור הגדול, כדי לטבחו בבית המטבחים אשר בצפון עזרת הכהנים, להקריבו לאחר מכן על מזבח העולה, ישָחט יצרו יחד עמו "וכעכס אל מוּסר אויל" רק לא ידע באוָלתו שנשאר יצרו כנחש השרוך על עקביו (כג) "עד יפלח חץ כבדו" לא ידע שלא החשיב ה' ביתור הבשר ע"י הכהנים "כמהר צפור אל פח" להלכד בפיתוי יצרו שהיא כאש הזרה הבוערת בקרבו "ולא ידע כי בנפשו הוא" עוונותיו שנשארו, כי לא נחשבת כפרת נפשו תמורת נפש הבהמה.
