משלי ז חטא הזנות

נח ו- ט

שלח נח את העורב לעשות שליחותו

בתחילה סבר נח שכדאי יהיה לו לשלוח העורב להביא סימן אם יבשו מי המבול (ח ו) "ויהי מקץ אֲרבעים יום" משנגלו ראשי ההרים "ויפתח נח את 'חלון התבה' אשר עשה" רצה לדעת הסימן אם יבשו המים ומתי יהיה יוצא מן התיבה (ח ז) וישַלח את העֹרב ויצא. יצוא ושוב עד יבֹשת המים מעל הארץ" פעם אחת בכל שבוע במשך ז' שבועות, אך לא הועילה שליחותו כי שב בכל פעם חזרה אל התיבה. ועל זה נאמר (ו) "כי בחלון בֵיתי בעד. אשנבי נשקפתי" הוא חלון התיבה שציווה ה' לנח לעשותו (ו טז) "צהר תעשה לתבה" להיות אור החמה נכנס להאיר פנימה בזמן המבול.

למאמר על בלק המכשף ששלח הציפור להרי החושך

חשב העורב שנח חמד את נקבתו, שטען:

א. לא לחינם משתדל לשלחו מהתיבה

כשהיה נח מוציא העורב מעדן החלון לעשות שליחותו (ז) "וארא" בפתאים" דימה אותו לפתי החושב שבאמת יוכל לרמותו "אבינה בבנים: נער חסר לב" היה מחשיב אותו בעיניו לנער חסר הדעת, מבין כל הבנים האחרים בתיבה החפצים לשכב עם נשותיהם, שדווקא הוא אשר חפץ להיות עם נקבת העורב, ולפיכך משתדל הוא לזרזו ולהוציאו מן החלון, ועוד מעט תאונה לו הסכנה בדרך כפי שחשב נח וישאר הוא לבדו עם נקבתו לשמשה.

ב. בודאי ירים קולו כמותו לנקבתו

וכן היתה מחשבתו על נח שכאשר לא יהיה בתיבה (ח) "עֹבר בשוק 'אצל פנה ודרך' ביתה יצעד" כי אז יוכל הוא לעבור בלאט ברגליו אל מדורה של נקבת העורב אשר בפינת התיבה ולא תשים לב (ט) "בנשף בערב יום. באישון לילה ואפֵלה" כאשר שאר החיות ומשפחתו של נח ילכו לישון במיטתם (י) "והנה אשָה לקראתו. שית זונה ונצֻרת לב" אז תגלה לעיניו נקבת העורב עומדת לקראתו וממתינה לו (יא) "הֹמיה היא, וסֹררת בביתה" כדרך העורב הנוהג להרים קולו עבור מציאת בן זוגה.

חשב נח שיהיה העורב מוסר לו הסימן שיבשו מי המבול
דימה נח בנפשו שעוד רגע ישוב העורב ועלה האילן בפיו שהוא סימן שיבשו המים, סופו שהתאכזב

.

למאמר על הקבלה בין דוד המלך לנח ששלח העורב

לחץ להגדלה
נח ח ו- יג

ג. נקבת העורב תחפוץ לדור עמו

אלא שהיתה מחשבתו של העורב על נח שבוודאי יהיה מדמה בעיניו שתהיה בת זוגו קוראת לו לא ישכנו רגליה" במדורה אשר היתה רגילה להיות עם העורב, כי עתה בוודאי תרצה היא לעבור למדורו של נח לשכון עמו (יב) "פעם בחוּץ פעם בָרחבות ואצל כֹל פנה תארֹב" כבר אורבת היא לו לבקש משכבה עמו לצאת ממדורה וכל היום תחפשו, ועוד רגע כאשר תמצאהו.

(יג) "והחזיקה בו בכנפיה ונשקה לו" במקורה "העזה פניה כדרך העורב האכזרי על בניו לעזבם ועזות פנים לו ותאמר לו" לרַצותו (יד) "זבחי שלמים עלי: היום שלמתי' נדרי" תהיה מזכירה לו שהיא מן העוף הטהור אשר ציוהו ה' להכניסם שבעה לתיבה, כדי שלא יחסרו מינם כאשר יקריב מהם למזבח בצאתו מן התיבה, ולא כפי שסובר שהיא מן העוף הטמא אשר בעבור זה אינה ראויה להיות עם צדיק זה.

וכן חשב העורב על נח (טו) "על כן יצָאתי לקראתך לשַחר פניך' ואמצאך" כבר דימה נח את נקבת העורב מניפה את כנפיה ומדדה רגליה לקראתו מרוב תשוקתה אליו (טז) "מַרבדים רבדי' ערשי חטֻבות אֵטון מצרים" וכבר הכינה כביכול את מצעה העשוי קש ותבן, כדי שיהיה די המקום לנח לדור עמה (יז) "נפתי משכבי מֹר' אהלים וקנמון" וכבר שמרה לו ענפים הדקים של עצי הבשמים שקטפה במקורה להניחם על מצעי הקש לעורר משכבו עמה, ותהיה מזכירה לו בציוצה הערב (יח) "לכה נרוה דֹדים. עד הבֹקר נתעלסה. באהבים" שבוודאי היה נח חושב עליה כל היום.

ד. עוד רגע ירחיק ותשאר לבדה עם נח

(יט) "כי אין האיש בביתו הֹלך בדרך. מרחוק" ואם כאשר תזהיר אותו מפני העורב בעלה שעוד מעט יבוא ויגלה עת משכבם, יהיה נח עונה לה שכבר שִלחוֹ ממקומו לדרך רחוקה למצוא מקום היבשה (כ) "צרור הכסף: לקח בידו" וכן שיחדוֹ עם מטבע הכסף הנוצץ אשר יתאווה העורב לשים באמתחתו לרַצותו תמורת נקבתו ליום הכסא יבֹא ביתו" הוא היום המיועד שיהיו כל הבריות יוצאים מן התיבה, כאשר האדמה תהיה יבישה כי אז יחזור הוא אליה, ובינתים יהיה נח עמה להשלים חסרון אהבתה.

(כא) "הטתו בְרֹב לקחה" יהיה נח אף חושב בלבו שהיא זו אשר מטה את לבו ולא הוא אשר קורא לה "בחלק שְפתיה תדיחנו" לצייץ במקורה אליו, וכל אלו המחשבות היו אצל העורב כאשר היה בטוח שנח מתאווה לנקבתו, בעת אשר הוציאוֹ מן התיבה לעשות שליחותו.