חוכמת שדים ורוחות - משחק המקראות

כלא לבן המכשף שדים בחצר ביתו

היה לבן משביע בשם הטומאה לקשור צוארם של שדים לשכון בחצר ביתו, שנרמז (בראשית כט ו) "רחֵל בתו בָאה עם הצאן" בחילוף אותיות יוצא צירוף חדש 'לקשור בצואר את החבל ללכת עמהן'.

וכן בקתה קטנה היתה בחצר ביתו של לבן, ולידו מעין החם המעלה האדים הלבנים, להיות בקרבת שדים הכלואים בחצר ביתו.

כמו שנאמר (בראשית ב ו) "ואֵד יעלֵה מן הארֶץ" מן המעין אשר באדמה "והשקה את כל פנֵי האֲדמה" אות א' מתחלפת עם ש' להיות שד להחיות אותם ולהרוות צמאונם.

ומפני שהיתה הלבה הרותחת נמצאת מתחת לאותה אדמה, היתה מעלה גם עשן האש השחור הכרוך ברסיסי האדמה השרופה.

(א) "ולוט" מלשון לטותא שהיא קללה, והוא לבן המכשף שהיה רגיל לקלל הבריות "יֹשב בשער סדֹם" בפתח הבקתה שהכין בחצר ביתו היכן שנמצאים שדים הכלואים.

והיה יודע שעתיד יעקב לחזור מן השדה לאחר ששר שירי הודאה לה' לזמן את השבת בערב שבת

(א) "באתי לְגני אחֹתי כלה" היה יעקב מרגיש את השכינה הקדושה הבאה לקראתו בשדה אליו יצא לזמנה "אריתי מוֹרי עם בּשמי" כבר הספיק לקטוף זרדי הבשמים להריח בהם ריח ניחוח הגן עדן, בעוד היה מדבר תפילתו לה' בגן כדי לעורר לבו.

שני מלאכים מלווים את האדם

עד שהגיעו אליו שני המלאכים ללוותו בשדה "ויבֹאו שנֵי המלאכים" ללוות את יעקב "בערב" הוא ערב שבת.

שנאמר (שבת קיט:) 'רבי יוסי בר יהודה אומר: כאשר אדם הולך לביתו מבית הכנסת בערב שבת, ישנם שנֵי מלאכי השרֵת שמלוִים אותו, אחד טוב והשני רע'.

מלאך הטוב הולך לצד ימינו ומלאך רע לצד שמאלו, ואלו הם יצר הטוב ויצר הרע.

'וכאשר מגיע לביתו, ומוצא שולחן ערוך ונר דלוק, ומיטתו מוצעת, מלאך הטוב אומר: יהִי רצוֹן שיהיה כך לְשבת הבאה, ומלאך רע בעל כורחו עונה אמן.

ואם לא כך, מלאך הרע אומר: יהי רָצון שכך יהיה לשבת הבאה, ומלאך טוב בעל כורחו עונה אמן'.

לבן המכשף כלא יעקב בבקתה ושחרר שדים מהחצר
בקתה ומעיין היו בחצר ביתו של לבן המכשף, שם כלא שדים בצווארם בהשבעת שם הטומאה

הפך לבן המכשף המלאכים לבשר ודם

התחכם לבן לראות המלאכים המלווים את יעקב ולכן העמיד אותו מול המעין החם המעלה אדי המים הלבנים, היכן שמעלה היא אבוקת האש והגופרית מן האדמה, והיה מפיח אותם הבלי אויר הכבשן על יעקב.

שבעבור זה היו ד' היסודות של אש, מים, אויר ועפר האדמה, יחד עם שם הטומאה שהשביע לבן המכשף בפיו, ממלאים חלל רוחות אותם שני המלאכים מצד ימינו ומצד שמאלו של יעקב לעשותם אנשים, ולא לבריאה חלילה יחשב לעשות יש מאין כי אם יש מיש.

וזהו כישוף שנקרא כך להכחיש כוח פמליא של מעלה, כי היה לבן המכשף הגדול בעולם ובקי בחוכמת הטבע.

ולפיכך נתגלמו שני המלאכים לבשר ודם של בני האדם לתקופה הזמנית, והיה יעקב נפעם ממראיהם הגשמי, עד שהיה שואל את לבן 'מי הם אלו שני האנשים?' כי היה עד עתה רגיל לראותם בעיניו השכליות.

ופתאֹם היו נראים לו בעיניו הגשמיות סדֹמה נרמזת ס' בחילוף ש' באותיות שיניות זסצר"ש רומז על שדים, מכוח אות ס' של תחילת סדֹם שהם תחת שליטת המלאך סמא"ל, שהגשים לבן המלאכים במקום שהיו שדים שוכנים שם.

"וירא" עתה יכל לבן גם הוא להביט בהם בעיניו הגשמיות ולהתפעם ממראיהם כפי שביקש לוט לבן המכשף שהיה רגיל לקלל הבריות "ויקם לקראתם" מה שבתחילה ביקש לקום ולעמוד על רגליו "וישתחו אפַים ארצה" קודם שהתגשמו לא יכל לסבול הקדושה שבהם.

כשם שאמר בלעם (בלק כד ד) "אשר מחזה שדָי יחזה נֹפל וגְלוי עינים" היה נופל בתשות כוחו, ורגליו וידיו שטוחות על הארץ, אך לאחר שהתגשמו כבר יכל לקום וחזר אליו כוחו.

אירח לבן המלאכים עם יעקב בבקתה

(ב) "ויאמר הנה נא אדֹני סוּרו נא אל בֵית עבדכם" לבקתה אשר בחצר ביתו "ולינו ורחצוּ רגלכם" ביקש לבדוק אם שדים הם אשר להם רגלי התרנגול.

כשם שנאמר בתלמוד (ברכות ו.) 'אם רוצה לדעת אם שדים נמְצאים סביבו, יפזר אֶפר סביב למיטתו, ובבוֹקר יראה כפוֹת רגלי התרנגול על האפר'.

כי לא האמין שיהיה זוכה באותו היום לראות מלאכים קדושים "והשכמתם והלכתם לדרככם" כי ידע לבן שקודם עת השחר אומרים המלאכים שירה לה',

ולפיכך יצטרכו לעלות חזרה לרקיע העליון "ויאמרו לא כי ברחוב נלין" מפני שכפה יעקב המלאך הטוב את המלאך הרע לומר לו אמן, היו שניהם עונים ללבן שיראים הם מן השדים אשר בחצר ביתו, ואין מקומם לשכון במקום הטומאה להרגיש את זעמם.

רק ביקש לבן לממש מזימתו להשאיר המלאך הרע עם יעקב לבדו בבקתה כדי להלחם בו (ג) "ויִפצר בהם מאד. ויסֻרו אליו ויבֹאו' אל ביתו" ניסה לבן  להפריד שני האנשים זה מזה, רק שלא הועיל לו.

ובינתיים נכנסו יחד עם יעקב לבקתה אשר בחצר ביתו "ויעש להם משְתה ומצוֹת אפה ויֹאכלו" לסעוד את סעודת השבת יחד עם יעקב, כדי שלא יחשוד בלבן שמבקש את רעתו.

ובעוד היה יעקב אוכל סעודתו לשם מצוה ומכוֵן להעלות הניצוצות מן המאכל "אכלתי יערִי עם דִבשי" היה מרגיש מתיקות המאכל הערב "שתיתי יֵיני עם חלבי" וכן מקדש היין לכבוד השבת,

עד שהיה מזמין המלאכים לאכול יחד עמו "אכלו רֵעים שְתו 'ושכרו דודים" רק שהיו אותם המלאכים מעלים אש השריפה הדק לשרוף המאכל ומזה ניזונים, כי אין המלאכים מסוגלים לאכול המאכל הגשמי כלל.

ביקשו שדים להרע למלאכים בבקתה

ולפי שהיתה עוצמת ההדף היוצאת מן ההתמזגות של ד' יסודות הטבע באותם המלאכים, מתפשטת לכל עבר, ורוח החזקה מנשבת עם עשן האש ואדי המים לכיוון שדים הקשורים בחבלים, התגשמו שדים גם הם, עד שהתנתקה השרשרת מהם

(ד) "טֶרם ישכבוּ" שני המלאכים דמויי האנשים על מיטתם, כבר חשב יעקב להרדם שנת ישרים לענג את נפשו בשבת מנוחה (ב) "אני ישנה" במיטתו המוצעת "ולבי ער" אלא שהתעורר מקול דפיקת הדלת

"ואנשי העִיר אנשי סד­ֹם" רומז לשדים הדומים לאנשים מכוח אות ס' של תחילת סדֹם אשר תחת שליטת המלאך סמא"ל "נסבו על הבָית מנער ועד זקן, כל העם מקצה" מסביב לבקתה כי היה חפצם להכנס לתוכה.

ביקש לבן להפר עצת שדים להכנס לבקתה

1. יש להם לסמוך על כוחו שיוכל ליעקב

(ה) "ויקראוּ אל לוֹט" הוא לבן המכשף שהיה רגיל לקלל הבריות "ויאמרו לו איֶה האנשים" אותם המלאכים שהתגשמו לבשר ודם הזמני "אשר באוּ אליך הלילה הוציאם אלינו ונֵדעה אֹתם" היו מתאוִים לקבל מהם הידיעה מעבר לפרגוד לזמן הרחוק, מה שאין יכולים שדים לדעת כי אם לזמן קרוב בלבד, כי ביקשו לדעת אם יוכל לבן ליעקב.

(ו) "וַיצא אלהם לוֹט הפתחה, והדֶלת סגר אחריו" כדי שלא יחבלו במזימתו, כי הוא זה אשר רצה להרע ליעקב (ז) "ויאמר: אל נא אחי" קראם אחים לו להיות כמותם, לפי שהיה רגיל להשכינם בחצר ביתו "תרעו" שלא הם אלו שיהיו עושים הרע ליעקב, כי הוא זה אשר תחבולתו בידו להרע לו בעצמו, וכדאי להם לבטוח על כוחו ולהתפאר בו.

2. הציע להם שתי בנותיו למנחה

(ח) "הנה נָא לי שתֵי בנות" רחל ולאה "אשר לא ידעו אִיש" שכביכול לא נישאו מעולם ליעקב, כי היה לבן רמאי, ולא היה חשוב לו גם הסכם עבודת שבע השנים הנוספות של יעקב עבור רחל "אוציאה נא אֶתהן אליכם, ועשוּ להן כטוֹב בעיניכם" לתתן כמנחה לשכון בבשרן.

"רק לאנשים האל אַל תעשו דבר. כי על כן באוּ בצל קֹרתי" רמז להם שעתיד המלאך הרע דמוי האיש לגבור על המלאך טוב דמוי האיש השני, ולשכון ביעקב כצל שאינו חולף ממנו,

שנרמז צל באותיות מאחרות קמ, להיות המלאך הרע קם על המלאך הטוב של יעקב ומכשילו לעשות העבירה, וכבר אין צריך לבן לסיועם של שדים לשכון ביעקב כצל.

ביקשו שדים להכנס בחוזקה לבקתה

אלא שלא התנחמו אותם שדים (ט) "ויאמרו גֶש הלאה" להזיזו הצדה, כי רצו שדים להכנס פנימה לבקתה "ויאמרו האחד" הוא לבן המכשף הגדול שאין שני לו

"בא לגור וישפֹט שָפוט" לא רצו שדים לקבל את משפטו "עתה נָרע לך מהם" רצו להרע גם לו "ויפצרוּ באיש בְלוט מאד" בלבן המכשף "ויגשו לשבֹר הדלֶת" ביקשו שדים להדוף אותו הצדה.

(י) "ויִשלחו האנשִים" הם המלאכים שהפכם לבן המכשף לאנשים הזמניים "את ידם ויבִיאו את לוֹט אליהם הביתה" משכו את לבן פנימה אל תוך הבקתה, ואת הדלת סגרו במנעול שלא יכנסו.

ומכיון שנשאר לבן ברשעתו מלהודות למלאך הטוב דמוי האיש, על כן נשאר במזימתו הרעה להפרידו מן המלאך הרע דמוי האיש השני.

תחבולת לבן המכשף

ולפיכך אמר לבן למלאך הטוב דמוי האיש הראשון: 'גן יש לי והוא כגן העדן עלי אדמות, ונמצא הוא מעבר לבקתה בקצה השני, ובודאי תרגיש ריח ניחוח השדה של התפוחין קדישין בשבת מלכתא'.

והיה מוליכו להכנס בדלת האחורית (ו) "ואת הדלת סגר אחריו" ומפני שלא כתוב אחרי מי, סתמה התורה כדי להתיר לפרש פירוש אחר: סגר לבן הדלת השניה שבבקתה אחרי המלאך הטוב דמוי האיש השני לנעלו מבחוץ, כי לא הספיק המלאך הטוב להבין תחבולתו.

ומיד לאחר מכן "ויצא לוט הפתחה" יצא לבן מן הדלת הראשונה שפתח קודם לכן "ואת הדלת סגר אחריו" היא הדלת הקדמית לנעלה, והפעם על יעקב להשאירו עם המלאך הרע דמוי האיש השני לריב עמו, ומיד נמלט לבן ונעלם.

השאיר לבן את יעקב עם המלאך הרע

(כה) "ויותר יעקב לבדו" עם המלאך הרע בתוך הבקתה, ואימה גדולה נפלה על יעקב, כי עד עתה כשהיה הנר דולק עבור כבוד השבת היתה כל הבקתה מאירה באור יקרות.

אך לפתע דעכה העששית ברוח העזה וכבתה, וחשכה גדולה נפלה בתוך הבקתה, ורק צללית הלבנה משקיפה מבעד לחלון הרעוע להאיר במקצת, ופני המלאך הרע דמוי האיש נשתנו להיות זועמות ביותר על יעקב.

כי עתה כבר לא יכל המלאך הטוב לכופו עוד "ויאבק איש עמו" היה משליך ביעקב אבק העפר מכוח יסוד האדמה הגשמי שממנו נוצר לעשותם חרבות וחצים להזרק על יעקב.

כשם שנאמר אצל אברהם:

(תענית כא.) 'בא אלִיהו ונדמה לְמלך כאֶחד מבני ממלכְתו. ואמר לו: אולי העפר הזה הוא מעפרוֹ של אברהם אבִיהם, שכאשר היה משלִיך העָפר על אויביו (בחמשת המלכים), היה הופך לחרבוֹת, וכאשר היה משלִיך עליהם קָש היה הופך לחִצים, שנאמר (ישעיה מא ב) "יתן כּעפר חרבו, כקש נִדף קשתוֹ".

והיה נשמע קול צחצוח החרבות המתנגשות זו בזו להוציא הניצוצות, עד שחשב יעקב שמא קיבל ברכת עשיו אחיו (בראשית כז מ) "וְעל חרבך תחיה" ואינו מבין מדוע עוסק הוא באומנות רעה זו.

שיר השירים ה

קולות נשמעו בבקתה

ולפיכך התחכם יעקב להסתתר מתחת לשולחן בו סעד קודם לכן סעודתו העריבה, להיות לו למגן בפני החצים, והיה נשמע למרחוק קול ניפוץ הכוסות והצלחות על הקירות כי היו רבים זה עם זה,

ואף היה נראה למרחוק העשן הסמיך המתמר מבעד לארובת הבקתה.

ובינתים נשמע בנוסף קול דפיקת המלאך הטוב בדלת האחורית (ב) "קול דודי דופק" הוא המלאך הטוב קרובו אהובו, שהיה דופק בידיו בחוזקה בדלת האחורית כי רצה להכנס לסייע ליעקב,

והיה זועק אליו "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" שכל תשוקתו להתחבר עמו לסייע לו בקיום המצוות "שראשי נמלא טל. 'קוֻצותי רסיסי לילה" היו נשמעים אף קולות הרעמים יחד עם המטר היורד בגן האפל, וכל רצונו של המלאך הטוב היה להכנס פנימה.

רק שלא יכל יעקב להתקרב אל הדלת האחורית לפתוח לו המנעול, מפני כל החצים והחרבות הנופלות על ראשו, ובינתים היו מצטרפים קולות שברי הכלים העפות לכל עבר, יחד עם קול דפיקות המלאך הטוב דמוי האיש השני בדלת האחורית.

ומכל הרעש הגדול הזה היו שדים עומדים מחוץ לבקתה ושואלים זה את זה 'מה קורה בתוך הבקתה הזאת?' כי היו קולות ניפוץ הזכוכית נשמעים לאזניהם היטב יחד עם קול תזוזת השולחנות והכסאות.

שהיו המלאכים מסבים עם יעקב לאכול קודם לכן סעודתם הדשנה בנחת, עד שהיו השדים יראים בעצמם להכנס פנימה אל תוך הבקתה.

והיה יעקב נאבק להציל את נפשו מפני המלאך הרע שפיתהו לדבר עבירה, והיה מחזיק מעמד כל אותו הלילה, ובינתים בעוד היו כלי הבית והקרשים עפים לכל עבר.

וקול דפיקת המלאך הטוב דמוי האיש השני דופק בחוזקה בדלת האחורית של הבקתה כדי להכנס פנימה, רק שלא יכל, היו השדים עומדים ומשתוממים ואומרים זה לזה כל הלילה 'אוי לאותו כסיל שיכנס פנימה'.

נאבק יעקב עם המלאך הרע

וככל שעבר הלילה, כן היו קולות הנקישות של המלאך הטוב דמוי האיש השני מתחזקים יותר ויותר, ובכל דפיקה ודפיקה היה לבו של יעקב פועם בחוזקה "ולבִי עֵר" להיות לבו מתעורר לזעוק לה' על מר נפשו.

להיות אומר לו "קול דוֹדי דוֹפק" עדיין דופק המלאך הטוב בדלת לבקש אהבתו בעת מלחמה, עד שיצאו דמעותיו והיה מתחנן לה' על נפשו לבקשו שנית, והיה מאבקו של המלאך הרע דמוי האיש הראשון עם יעקב "עד עלות השחר" עד שהסתיימה עת משמרתם של אותם שני המלאכים.

(כו) "וירא" המלאך הרע "כי לא יכֹל לו" ליעקב "ויגע בכף ירכו. ותֵקע כף ירך יעקב בהאבקוֹ עמו" נעשה צולע ברגלו

(ז) "מצאֻני השֹמרִים הסֹבבִים בעיר" הוא המלאך סמא"ל דמוי האיש, וממונה על כל מחנות החיצונים יחד עם שדים שסבבו סביב הבקתה, לבקש להצר ליעקב "הכוני פצעוני" הכה אותו בכף ירכו לעשותו צולע

"נשאו את רְדידי מעלי' שֹמרֵי החֹמות" ובזה נחשב למלאך הרע לעכב את יעקב מלגשת אל המנעול לפתוח אותו במפתח המרודד בכסף הנמצא בו, להיות הדלת האחורית כחומה בצורה מלפתחה למלאך הטוב.

התאמץ יעקב לפתוח הדלת למלאך הטוב

וכבר חשב יעקב שלא יוכל עוד לגשת אל הדלת האחורית לפתוח למלאך הטוב, אלא שהתחזק בכל כוחו לקרוא הפסוק של קריאת שמע (תהלים צא ז) "יפֹל מִצדך אלף ורבבה מימִינך, אליך לא יִגש" עד שמכוח עוצמת תפילתו של יעקב, נהדף המלאך הרע לאחור, ובינתים התחזק יעקב לזחול על גופו ביגיעה מרובה להגיע אל הדלת האחורית.

ובמאמץ אחרון קם מעט על רגליו להגיע למנעול (ה) "קמתי אני לפתֹח לדודי" ובעוד ידיו מושטות אל הידית "וידי נטפו מור, ואצבעֹתי מור עֹבר, על כפות המנעול" היה מריח ריח הגן עדן יוצא מבין חור המנעול, ומיד נזכר בעריבות השכינה הבאה לקראתו קודם לכן כשהתעורר לבו לקבלה בשדה.

התחבר יעקב למלאך הטוב הוא יצר הטוב

(ו) "פתחתי אני לדודי" בעוד הצליח יעקב לפתוח המנעול "ודודי חמק עבר" מיד נתמזג המלאך הטוב עם יעקב, ומכוח התמזגות הגופים, היה המלאך הטוב מתפשט מגופו העכור הנבלה מן העפר ליפול ארצה כאבק

"נפשי יצאה בדברו" עד שהיה יעקב נבהל לשאול היכן אותו המלאך הטוב שחשב אותו לאיש השני "בקשתיהו ולא מצאתִיהו קראתִיו 'ולא ענני" היה זועק אל עבר הגן לשאול היכן אותו האיש השני, ועדיין לא ידע שכבר נתמזג עמו ברוחו בצד ימין לבו.

ולפיכך היה המלאך הטוב מגלה לו מתוך לבו (ג) "פשטתי את כֻתנתי" מלבוש גופו הגשמי "איככה אלבשנה" שוב כדי להֵראות לו "רחצתי את רגלי" מה שלכלכם בלכתו בארץ הגשמית, כי עתה חזר להיות רוחני "איככה אטנפם" שוב.

שעל כן הודיע ליעקב שזכה להיות יצר הטוב שוכן בו, להֵראות יעקב בצלם אלוקים חיים, עד שהתחזקה נשמתו של יעקב ביותר והכניע המלאך הרע.

(ח) "השבעתי אתכם בנות ירושלים" היה משביעו בשם הקדוש לעשות כרצונו ולומר לו אמן, להיות עדים אליו כל מלאכי השרת

"אם תמצאו את דודי" מה שהתפלל יעקב לה' למצוא את המלאך הטוב שנפרד ממנו, סוף שהעלו מלאכי השרת תפילתו לה' לקבלה ולסייעו למצאו "מה תגידוּ לו שחוֹלת 'אהבה אני" להדבק בו כדי לעבוד את ה'.

הכניע יעקב המלאך הרע הוא יצר הרע

(כז) "ויאמר" המלאך הרע ליעקב "שלחני כּי עלה השחר" כבר נסתיימה עת משמרתו והוכרח להתפשט ממלבוש גופו, כשם שכבר נתפשט המלאך הטוב להדבק ביעקב

(כח) "ויאמר יעקב לא אשלחך, כי אם ברכתני" לענות לו אמן להסכים עמו (ל) "ויברך אֹתו שם" לכבד השבת הבאה ככל השבתות בהדלקת הנר ועריכת השולחן ומיטה המוצעת

(לב) "ויזרח לו השמש" היה אור סינוור צלמו של יעקב מכוח שני המלאכים שנתקדשו, מאיר מתוך חשיכת הבקתה.

(יא) "ואת האנשים" הם שדים דמויי האנשים שהמתינו בחוץ לראות מה קורה בבקתה "אשר פֶתח הבית הכּו בסנורים" לפי שעלה אור השחר יחד עם אור הקדושה הבוקע מן הבקתה, נסתנוורו עיניהם ביותר

"מקטֹן ועד גדוֹל וילאו למְצֹא הפָתח" הלכו נעים ונדים לצדדים, לפי שרגילים הם לשכון בחשיכה.

כפי שנאמר בגמרא (גיטין סח.) 'אמר רבִי יוֹחנן: שלֹש מֵאות מיני שדים היו בּשיחין'.

ונקראִים וכך, משום שאוֹהבים להִסתתר בחשֵיכת בורות ושיחים, וכן נתפשטו אותם שדים שנתגשמו מגופם העכור לשוב להיות רוחות חסרי הגוף, ומיד הגיע לבן המכשף וכלא את צווארם שוב בחבל.

דילוג לתוכן