תקציר: הזמין לבן המכשף את יעקב לבקתה, וכשחפץ ללמוד תורה, ביקש לבן שיהיו שדים יחד עם אשמדאי המלך לומדים עמו.
ביקש לבן לסעוד עם יעקב בחדר המראות
לפי ששיעבד לבן המכשף את יעקב בשדה, וכבר החל היום להחשיך, ידע לבן שעתיד יעקב לחזור מן השדה, על כן ביקש לארחו בסעודה
(כט) "ויזֵד יעקב" רומז ללבן שהיה עוקב אחרי יעקב לכל מקום לממש עליו מזימותיו ללכדו בידי שדים "נזיד" תבשיל המיוחד שעשה ליעקב במזיד, כדי לפתות אותו להכנס עמו לחדר המראות הארורות.
יוסף השד הכלוא במראה
אשר בו (בראשית מ ג) "מקום .אשר יוסף"
כפי שאמרו חכמים (פסחים קי.) 'אמר רב יוסף: .אמר לִי יוֹסף השד…'
היינו יש שד ושמו יוסף, הוא השד שהיה מוסיף השקר למראה הנבואי "אסור שם" בתוך המראה הארורה, להדמות לחבירו של אותו האדם אשר יעמוד מול המראה,
לחשוב שמדבר עם חבירו באמת, ויהיה מראה לו העתיד לקרות להגשימו במציאות, כי אותו השד יגלה לו את אשר עתיד לקרות.
כמו שכתבו חכמים (חגיגה טז.) 'יודעים' מה שעתיד. לקרוֹת כמלאכֵי השרֵת'.
אך לזמן קרוב ולא רחוק כמותם, ולא מכוח עצמם כי אם ברשות שניתנה להם לשמוע דברים הנאמרים מאחורי מסך הפרגוד.
חזר יעקב עייף ורעב משעבודו בשדה
"ויבֹא עֵשו" מלשון עשייה, רומז ליעקב שנאלץ לעשות כל מלאכותיו של לבן עבור נישואי שתי בנותיו "מן השדֶה והוא עיֵף" חזר עייף ורעב ממלאכת השדה
(ל) "ויאמר עשו" הוא יעקב העושה מלאכות "אל יעקב" ללבן שהיה עוקב אחריו תמיד "הלעִיטני נא מן האָדֹם האדֹם הזה" התבשיל האדום מן הבשר "כי עָיף אנֹכי" משיעבודו בשדה.
ועל זה נאמר (א) "אל תתהַלל ביום, מחר" לא היה ליעקב להתפאר באותו היום שביקש לבן לכבדו בסעודה "כי לֹא תדע מַה יֵלד יום" מהי תחבולתו שיוליד ממוחו הקודח
(ב) "יהַללך זר: ולא פיך, נֹכרי וְאל שפתֶיך" מה שהילל אותו לבן בפיו להחשיבו לרעהו, הרי שהתנכר לו בלבו
(ז) "נפֶש שבעה תבוס נֹפֶת" ידע לבן שאם יביא התבשיל ליעקב בבוקר קודם מלאכתו, יהיה מואס במאכלים העריבים "וְנפש רְעבה" אשר תהיה לו לאחר שיעבודו בסוף היום "כל" מאכל ה"מר" יחשיבה אף ל"מתוֹק" בעבור רעבונו.
ביקש לבן המכשף להקריב מנחת שדים
הוליך אותו לבן לעמוד מול המראה אשר יוסף השד כלוא שם, אך לא גילה לו שאם יבקש מולו המשאלה, יהיה השד מבקש דבר בתמורה.
ואם כן שאל אותו לבן 'מה משאלתך?' אז ענה לו 'כל רצוני ללמוד תורה כפי שהייתי רגיל בבית יצחק אבי'.
רק בתמורה לזה (לא) "ויאמר יעקב" הוא לבן שהיה עוקב אחר יעקב להכשילו "מכרה כיוֹם את. בכֹרתך לי" להקריב את ראובן הבן הבכור לאותו השד,
כי התאווה לבן לאחוז בראש כרות של בכור בן בכור לעשות בו כישופים ושאר מעשה שדים.
רק שטעה, כי יעקב עצמו לא היה הבכור כי אם עשיו, שעל כן שלחה אותו רבקה אמו להשמר מעשיו בבית לבן,
כי ידעה שלא יעז עשיו הבכור ללכת שם לפרוע בו נקמתו על שגנב בכורתו וברכתו. שאם כן אין ראובן בכורו ראוי לכרות ראשו עבור הכשפים, אלא אליפז בכור עשיו.
ידע יעקב להערים על לבן
ומשום שידע זאת יעקב שטועה לבן (לב) "ויאמר עֵשו" הוא יעקב העושה מלאכות "הנה אנֹכי הוֹלך למות" מרוב השעבוד שנהג עמו,
וכבר אינו יכול עוד "ולמה זה לי בּכֹרה" שכביכול אינו צריך עוד לראובן בנו הבכור, להראות לו שנואש הוא וכבר רוצה לאכול מן התבשיל, שמא חלילה תצא נפשו מרעבונו.
ואם כן מתיר לו כביכול לקחת בנו הבכור לכישופים ושאר מעשה שדים.
(לג) "ויאמר יעקב" הוא לבן שהיה רגיל לעקוב אחרי יעקב לממש בו מזימותיו "השבעה לי כיום וישָבע לו" על דרך השלילה, שאינו מתחייב שהדבר יֵעשה, כגון (שמואל ב יד יא) "חי ה' אם יִפֹל משֶערת בִנך ארְצה",
דהיינו 'חי ה' אם אתן את בני ראובן בידך' רק שנדמה היה ללבן ששבועה על דרך החיוב נשבע לו "וימכֹר את בכֹרָתו ליעקב"
אך לפי שלא גילה לו לבן מתחילה, שמבקש השד דבר בתמורה למה שיבקש יעקב, אם כן נמצא המקח של לבן בטל מדין אונאה, ואין החיוב נחשב.
(לד) "ויעקב" הוא לבן שעקב אחרי יעקב לממש בו מזימותיו "נתן לעשו" ליעקב הרגיל לעשות מלאכותיו "לֶחם ונזִיד עדשִים ויאכל ויֵשת ויקֹם וילך. ויבז עשו את הבּכֹרה" עשה עצמו בז לבנו הבכור תמורת רצונו לאכול מן התבשיל, כי ממילא לא חשש עוד מלבן.
וכנגד זה (יח) "כמתלהלֵה היֹרֵה זקים, חצים, ומוֶת" היתל יעקב בלבן שהסכים כביכול לזרוק החצים להביא המוות בבנו הבכור לכרות ראשו עבור כישופיו ומעשה שדים
(יט) "כֵן 'איש" יעקב "רימָה את רעֵהו" לבן "ואמר הלֹא משחֵק אנֵי" היה משחק בלשונו לומר שנשבע הוא אלא שהיה על דרך השלילה, וכן במקח הבטל מדין אונאה (ג) "כֹבד. אבן, ונטל החוֹל" כשם שיכבד משאם "וכַעס אוִיל כבד 'משניהם" כן היה כעסו של לבן על יעקב.
(ד) "אכזרִיות חמָה וְשטף אף" שהיה ללבן על יעקב "ומִי יעמֹד לפני קנְאה" כשם שהעמיד את יעקב מול המראה (י) "רֵעך ורע אבִיך אל. תעזֹב" לא היה יעקב צריך לבקש לעזוב את לבן באותו הרגע שעמד מול השד השומע משאלתו, בהזכרת חשקו ללמוד תורה עם יצחק אביו.
"ובית אחִיך אל תבוֹא ביום' אידך" טוב היה ליעקב שלא להסכים להכנס כלל לחדר המראות שברשות לבן, להיות לו ליום צרה "טוב" ליעקב להיות "שכן קרוב" ללבן בהיותו רחוק ממנו בשעבודו בשדה "מאח רחוק" מאשר לתת לו לנהוג עמו כאח המארח אותו בסעודה, אלא שרחוק ממנו בלבו לאבדו.
נכנס לבן בשער הישיבה של שדים הלומדים תורה
ומכל מקום אחז לבן באותיות בארות אשר בראובן כאשר נ' מתחלפת עם ת' להיות נחסרים זה בזה, ת' בחיסור נ' הוא כמניין שי"ם 350 יחד עם אות ד' לשימה באמצעה להיות 'שדים', כשם שהיא שבאמצע 'אדֹם', שלכך הביא לו לבן היין האדום.
כי היה רצונו (ירמיה ב יג) "לחצֹב להם בארֹת בארות נשברים אשר לא יכילו המים" רצה לחצוב הבור הנכנס פנימה באותה מראה, אשר נראים ממנה אדי המים העולים מן המים הנשברים אשר בתהומות התחתונים ממנה, לבעבע בה ולראות בה החזיונות, להגיע לד"לת הישיבה של שדים המבקשים תורה.
כמו שנאמר (בראשית יד י) "ועֶמק השִדים בֶארֹת בארֹת חֵמר" בו הטיט המעורב במים לצעוד בו, בעת אשר יכנס פנימה בתוך התהומות התחתונים לעבור דרכה, להכנס בשער הישיבה של שדים הלומדים תורה בהמוניהם.
הקיש במראה ונכנס בדלת
והיה לבן מקיש במראה ודופק בה, שכיוֵן בלחשיו להכות באות ד' הראשונה של דפיקה, וכשם שבמילויה היא דל"ת להכנס בה אל שאר האותיות הבאות אחריה, כי ראשונה היא להגות בה.
כן כיוֵן להכנס בתוך המראה לעשותה דלת לצאת בצדה האחר אל אותה הישיבה, מכוח אותו השד הכלוא בתוכה בממד האחר,
היינו שהשביע את 'יוסף אסור שם' לגעת באותיות המשלימות לאות ד' לצרף צירופיהם להיות אשמדי, כי בעודו דופק במראה, נכנסה יד"ו בתוכה, להיות צירוף יו"ד שהיא י' תחילת יוסף השד הכלוא בתוכה לעשות רצונו.
ומיד מצא עצמו דופק בשער הישיבה שגם היא תחילת י' לבקש את אשמדאי המולך על שדים,
|כמאמר חכמי התלמוד (גיטין סח.) 'כֹל יוֹם היה עוֹלה לרקִיע ולוֹמד בישִיבה של מָעלה ויוֹרד לארֶץ ולוֹמד בּישיבה של :מטה' ללמד שדים הנאספים שם ללמוד תורה.
ועל זה נאמר (יג) "אמר עצֵל" הוא לבן שהתעצל לעשות כישופיו לבדו "שחַל בּדרך אֲרי בין הרחֹבוֹת" על כן זימן את אשמדאי להשתתף עמו במזימתו לבוא בדרך אל יעקב
(יד) "הדֶלת תסוֹב על צירָה" היא אות ד' של דפיקה, אשר במילויה היא דל"ת להכנס בה לבן אל ישיבתו של אשמדאי המולך על שדים "ועָצל על מטתוֹ" לפי שעשה קפיצת הדרך בכוח כישופו להכנס דרך המראה, נראה שעצל היה
(טו) "טמַן עצל, ידו בצַלחת" הטמין לבן ידו בתוך המראה, למרות שהיתה שטוחה כצלחת, מכוח יו"ד תחילת יוסף השד הכלוא בתוכה "נלְאה להשיבה אֶל פּיו" סוף שהשביע בפיו לפתחה מן הצד השני להשיב ממנה שדים.
עמד לבן המכשף מול אשמדאי השליט על שדים
וכאשר נכנס לבן לישיבה, היו שדים הלומדים תורה בהמוניהם שואלים זה את זה 'מה עושה כאן מכשף גדול כזה בבית מדרשנו, אשר יראתו על כל בני האדם להיות נסים ממנו?'
וכשראה אשמדאי כוח כישופו הגדול של לבן להיות בוקע ממדים דרך דפיקתו ולחשיו וצירוף האותיות לשנות סדרי הטבע, והצלחתו לפתוח שער הישיבה לדבר עמו, עמד מכיסאו ושאל אותו מה חפצו של אותו מכשף אשר בישיבתו.
אמר לבן 'צדיק גדול יש לי בביתי אביר יעקב הגדול בדרשות תורה, אשר כל משאלתו ללמדכם תורה, ואיך הנכם יושבים כאן ולא שמים לבכם לכך'.
והיו שדים הלומדים תורה בהמוניהם, נדהמים ממראה האימה הנראה לנגד עיניהם, להיות מצד האחד אשמדאי המולך על שדים עומד מולם אשר אימת מלכותו עליהם,
ומולו לבן המכשף הגדול עומד כנגדו, להיות משתפים פעולה ביניהם למזג כחותיהם יחד זה עם זה,
אשמדאי המלך הגדול הכה ידו באותו השער מכוח יד אשר בשמו, והיה קול רעש הגדול מתבקע ומרעים בכל אותה הישיבה יחד עם הרקיעים העליונים.
ולבן המכשף לחש לחשיו בפיו לומר 'באר באר הפכי נא לבור הנשבר' והיו שדים ברבבותיהם נשאבים פנימה, לצאת מאותה מראה התחתונה אשר בחדר המראות לחפש את יעקב.
הושיט אשמדאי המולך על שדים את מטהו לעבר הפירצה, הכריז ושאג בקול רם 'קדימה אל יעקב הצדיק אשר ילמדנו תורה '.
התחברו השדים יחדיו במריבה
וכנגד זה (י) רב הוא לבן הגביר המכובד "מחוֹלל כֹל" הוא החל סיבת המריבה של שדים ורוחות על יעקב "ושֹכר כסיל" שכר את אשמדאי למזימתו "ושֹכר עֹברים" וכן להעביר שדים דרך הפירצה להגיע אל צדה השני היכן שחדר המראות (יז) "מחזִיק באזני כלֶב" כשם שאם יאחז באזניו יתגרה בו לנשכו, כן סיכן עצמו לבן להתגרות באשמדאי אם יוכל ליעקב "עֹבֵר מִתעבר, על רִיב לא לוֹ" להיות מתערב במריבתם של שדים את בני האדם.
(טו) "דֶלף טורֵד ביוֹם סגריר" נסגר לבן בישיבה של שדים להטריד מנוחתו של אשמדאי מלימוד תורה "וְאשת מדְונים נִשתוה" התחבר לבן אל אשמדאי מלך השדים כאשה המבקשת את בעלה לעשות הדין ביעקב (טז) "צֹפניה צפַן רוח" ביקש לבן את אשמדאי המולך על שדים בהיותו רוח הצפונה להטיל צִלה על הארץ.
"וְשמן ימִינו יקרא" נחשב לו להכתיר את אשמדאי מלך השדים בשמן המשחה, לקרוא בקולו לכל צבאותיו לבוא אחר יעקב (יז) "ברזֵל בברזֵל יחד ואיש יחד פנֵי רֵעהו" היו אשמדאי מלך השדים ולבן המכשף עומדים איש מול פני רעהו, להֵראות כלפי שדים כשני גיבורים בעלי חרבות הברזל המיומנים בקרב, אלא שעושים ברית ביניהם.
היו שדים מחפשים את יעקב ללמוד תורה
(א) "על מִשכבי בלילות" בעוד ישב אשמדאי בישיבה ללמד שדים החפצים בלימוד תורה, ולא אור של אש יצא ממנה כי אם הערפל הגדול היוצא מן התהומות החשוכים,
\כמאמר \רבותינו (גיטין סח.) 'אמר רבי יוחנן. שלֹש מאות..מיני שדים היו "בשיחים', נקראים כך. בגלל שאוהבים: להסתתר בחשכת הבורות, ושיחים.
"בקשתי את שֶאהבה נפשי" היה מבקש בכל לבו את יעקב הצדיק שילמדנו תורה "בקשתיו ולא מצאתיו" היה שואג בקול גדול יחד עם נהמות הצבאות של שדים עד שרעדה כל הארץ התחתונה, לבקש את יעקב, אך לא מצא אותו.
כי מרוב יראתו מן השדים החפצים לשכון בבשרו, נמלט בחופזה משולחנו כשאוחז הוא בלפידו, אל מראה אחרת שדימה אותה כדלת להכנס בה, אלא שמצא עצמו מטייל במערה החשוכה.
היו השדים נדחקים בין בני האדם
(ב) "אקומה נא" בעוד קם אשמדאי מכסאו לעזוב ישיבתו יחד עם כל השדים לחפש אחר יעקב "ואסובבה בעִיר בשוָקים וברחֹבות" היו שדים הבלתי נראים מגיעים בהמוניהם להדחק בין בני האדם.
כמאמר |חז"ל (ברכות ו.) 'אבא בנימין. אומר: אלמלא ניתְנה רשוּת לעיִן (לראות כל השדים העומדים לפניו), אין כל בריה. יכולה לעמוד מפני 'המזיקים…
אמר רב .הונא: כל אחד ואחד מאתנו, אֶלף משמאֹלו ורְבבה מימינוֹ. אמר רבא: זה הדוחַק שֶישנו בכָלה (כאשר יושבים במֵרווח לשמוֹע הדְרשה ביוֹם השבת, דוֹמה להם שיוֹשבים דְחוקים) הם מן השֵדים'.
והיו מתפזרים לטייל בין העוברים ושבים באותה העיר היכן ששכן לבן, להיות מרימים קולם 'היכן יעקב הצדיק עמוד האש להאיר לנו מדרשותיו בלימוד תורה ?'
אלא שהיו הסוחרים ואנשי העיר נסים לכל עבר להסגר בתוך ביתם, בראותם שדים המתגשמים לעיניהם צועקים בקולות העבים, ודוכני הפירות מתהפכים להבלע בשבר הארץ, והפירות מתגלגלים לכל עבר,
ואש מתפשטת בשדות להעלות להבת עשנם מעלה, להיות נראית העיר כשדה הקרב והשוק לאחר בזיזתו.
ובינתיים היה אשמדאי המולך על שדים שואג בקול "אבקשה את שאהֲבה נפשי" הוא יעקב לסור אליו ללמוד תורה "בִקשתיו ולא מְצאתיו" עד שנדחקו כולם לתוך ביתו של לבן,
ומשם אל תוך המראות המובילות לתהומות התחתונים היכן שנכנס שם יעקב.
אחז שד הנורא ביעקב וביקש שילמדו תורה
והיה יעקב רץ בכל כוחו בתוך המערה החשוכה בשומעו שדים הרודפים מאחוריו, ולפתע נגלה אליו לבן מתוך החשיכה, שאל אותו יעקב בהיותו מופתע 'לבן, מה אתה עושה כאן?' כי לא ידע שנכנס לבן גם הוא דרך אחת המראות להסתובב שם, אלא שהזהיר אותו לבן 'נוס על נפשך כי שד הגדול הנדמה לתנין בעל שבעה ראשים נמצא מאחוריך' ומיד נעלם.
והיה יעקב ממשיך לנוס ברגליו עד שהשיג אותו השד' והיה אוחזו בבגדו ושיניו חשופות לבקש 'למדני מתורתך', ואף הצטדק לאחוז בסברה
[כמאמר [חכמים (אבות א ו) 'יהושע בן פרחיה. אומר: עשה לך רב. וקנה לך 'חבר'.
החל יעקב מתפלל ובכל כריעה שכרע- נפל ראש אחד עד שמת,
(שנאמר (בתלמוד' (קידושין כט:) 'כשבא רב אחא. בר יעקב. לעיר, היה שֵד מזיק אחד בבית מדרשוֹ של אביֵי, שכאשר היו נכנסִים שם בזוּגות אפילוּ ביום היו ניזוֹקים.
אמר אָביי לאנשֵי עירו: לא יתן אף אדם לרב אחא. אכסניה ללון בה, כך שבעל כורחו יהיה לן בבית המדרש, ומתוך חסידוּתו יֵעשה לו נֵס ויהרוֹג את המזיק. נכנס רב אחא. ולן באותו בית 'מדרש. נדמה לו השד כְתנין בעל שִבעה ראשִים, החל מִתפלל ובכל כרִיעה שכרע- נפל רֹאש אחד עד שמֵת. אמר להם רב אחא' למחרת: אם לא היה מתרחש, לי נס, הייתם מסַכנים אוֹתי'.
ועל זה נאמר (ח) "כצפוֹר נודֶדת מן קִנה" כשם שתמלט מחיה הרעה "כן 'איש" יעקב "נודֶד ממקוֹמו" מחדר המראות היכן שחשב להסב לארוחתו אל מקום המסתור
(ב) "כצִפור לנוּד כדרוֹר לעוּף" נמלט בזריזותו כמעוף הציפור מחדר הבית אל המראה הנדמית לו כדלת להכנס בה "כּן קללת חִנם לא 'תבֹא" רק שלקללה נחשב לו, כי לא יצא לחופשי כי אם להכלא במערה המובילה לתהומות החשוכות.
(יג) "אמר 'עצל" הוא יעקב שהתעצל מחפזונו לרוץ כל הדרך, כי כבר התעייף מלהמלט מאותו השד הנדמה ל"שחל בדרך. ארי בֵין הרחֹבות" הוא שד הנדמה לתנין בעל שבעה ראשים הרודף אחריו בדרך במערה החשוכה
(יד) "הדלֶת תַסוב על צירַה" הגיח לבן לפתע מן החשיכה, להתגלות ליעקב וכביכול להזהירו "ועַצל על מטַתו" כבר תש כוחו של יעקב, עד ששכב על הארץ, והיה נדמה שנם את שינתו, וסוף שהשיג אותו השד, אם לא שכרע יעקב שבע כריעות להרגו.
ביקשו שדים סיוע ממלאכים למצוא את יעקב
(ג) "מצאוני השֹמרִים הסֹבְבים בעיר" אלו מלאכים המשגיחים במעשי בני האדם,
כנאמר] (זוהר בראשית לד:) 'על מה שכתוב (קהלת י כ) "כי עוף השמים יולִיך את הקול" עוף השמים רומז על מלאכים השטים בעולם להשגיח במעשי בני אדם ולהוליך למעלה את קולם ולהעיד אליהם
"ובעל כנָפים יגיד דבר" הוא מלאך הממונה על כל המלאכים, הרי שיש כמה מיני מלאכים, לכן כתוב (בראשית א כא) "כל עוֹף כנף למִינהו"…
רבי יוסי אמר: אלו המלאכים הנקראים 'עוף השמים', יש להם שש כנפים והם לא משתנים לעולם. יש להם רק צוּרה של מעלה ולֹא משתנים לצוּרת בני אדם.
אלוּ המלאכים טסִים ומשוֹטטים בעוֹלם בשש כנפים, והם משגִיחים ורוֹאים מעשי בנֵי אדם ומעלִים אותם למעלה להעִיד עליהם'.
ולפי שכבר לא היה מי מבני האדם אשר יענה לשדים היכן יעקב ללמוד ממנו תורה, ולמרות שדומים הם למלאכים במעופם והיה עליהם למצאו, הרי שמרוב יאושם פנו למלאכים לבקש סיועם
"את שאהבה נפשִי ראיתם" בהיותם משגיחים ורואים כל מעשי בני האדם, כמו שנאמר (זכריה ד י) "שבעה אלה: עיני ה' המה משוטטים. בכל הארץ" ולהם שש כנפים לעוף במהרה כמותם,
בוַדאי הם אלו אשר יֵדעו היכן יעקב ויוכלו למצוא אותו.
אחז אשמדאי מלך השדים ביעקב
(ד) "כמעט שעברתי מהם" אלא בהיותם עומדים מול מלאכים הקדושים אשר אורם נחצב מאור העליון והגנוז, היו מסתנוורים מפניהם, עד שלא יכלו לעמוד מולם לסבול אורם.
מיד נסו לתהומות החשוכים לחפש את יעקב "עד שמצאתי את שאהבה. נפְשי" את יעקב במערה החשוכה אשר מבעד לאותה המראה שנכנס בה.
"אחזתיו" אשמדאי המולך על שדים בבגדו, בהיות רצונו להובילו אל בית מדרשו, היכן שלומד תורה עם כל השדים, לשכון עמו תמיד
"ולא ארפנו" לעשות ברכיו רפויות ותשושות מללכת עמו ובגדיו רפויים, כאשר נצמד אשמדאי מלך השדים בבשרו.
כמאמר} חכמי הגמרא (ברכות ו.) 'אמר רבא: אותם הברְכַים שכוֹשלות- זה בגלל שדים.
בגדי תלמידי חכמים שלומדים תורה נעשים בלויים במהירות, למרות שאינם עושים מלאכה, זה בגלל שדים שיושבים עמם ומתחכְכים בהם עבור רצונם ללמוד עמם תורה'.
מרוב רצונם להדבק בקדושתם ובלימוד תורה. כן חמד אשמדאי מלך השדים להדבק בצדיק זה ובקדושתו ללמוד עמו תורה.
"עד שהבאֹתיו אל בית.אִמי וְאל 'חדֶר הוֹרתי" רומז בחילוף אותיות 'להביא אותו אשמדי אל חדרי בית תורה '.
וכנגד זה (כב) "דִברי. נִרגן כְמתלהמים" היתה תלונתו של אשמדאי מלך השדים, שאין יעקב הצדיק לומד עמו תורה בישיבתו "וְהם ירדוּ חדרֵי בטן" רצה להביאו עמו לחדרי בית מדרשו, רק שלירידה ממעלת קדושתו נחשב לו אם ישכון עמו
(כה) "כי יחנֵן קוֹלו" גם אם היה אשמדאי שליט על שדים מתחנן על נפשו ליעקב שיסכים ללמוד עמו תורה "אל תאֲמן בוֹ" אין ליעקב להאמין לו "כי שֶבע תועבוֹת בלבוֹ" שש תועבות שאינם יכולים לסבול אותם לבטל גאוָתם מלבם.
:שכתוב .בגמרא (חגיגה טז.) 'שנו חכמינו: שישה דברים נאמרו בשֵדים. שלושה דומים במלאכי השרת, ושלושה דומים בבני אדם':
'שלושה במלאכי השרת':
- תועבה ראשונה: 'יש להם כנַפים כמלאַכי השרֵת', אך עם זאת אינם שרים שירות ותשבחות בג' משמרות כמותם.
- תועבה שניה: 'וטסִים מסוף העוֹלם ועד סוֹפו כְמלאכי השָרת', אך עם זאת אין מקומם להיות סובבים את כסא הכבוד.
- תועבה שלישית: 'וְיודעים מה שעתִיד להיות כמלְאכי השרת' אך עם זאת לזמן קרוב ולא רחוק כמותם, ולא מכוח עצמם כי אם ברשות שניתנה להם לשמוע דברים הנאמרים מאחורי מסך הפרגוד.
'ושלושה בבני אדם':
- תועבה רביעית: 'אוכלִים ושותִים כבנֵי אדם'.
- תועבה חמישית: 'פרִים וְרבים כְבני אדם'.
- תועבה שישית: 'ומתֵים כבּני אדם', שזה לגנאי יחשב להם בהיותם חסרי בשר ודם הגשמי והעכור.
- תועבה שביעית: קנאתם של שדים בבני אדם המטהרים ומקדשים עצמם, כי אמנם יש שדים יהודים שומרי תורה ומצוות, אלא שלא שייך בהם עניין קדושה,
כמאמר :חכמינו (זוהר חדש רות צו.) 'יש שדים יהודים, שאינם קדושה. ואינם טומאה. אלא בחינת חול'.
(יג) "קַח בגדו" אחז אשמדאי מלך השדים בבגדיו של יעקב לעשותם בלויים ורפויים "כי ערב זר" היתה קדושתו עריבה לו, בהיותו אש זרה השורפת "ובעד נכריה חבְלהו" אף חיבל בו בברכיו להיות כושלות, בהיותו נצמד בבשרו ללכת עמו
(יד) "מברֵך רֵעהו" מה שבירך אשמדאי מלך השדים את יעקב שהנה זכה הוא ללמוד עמו תורה "בקוֹל גדול" העבה, שרגילים שדים כך לדבר "בבֹקר השכֵם" בזריזותו לעזוב הישיבה להשכים לקדם פני הצדיק "קְללה תֵחשב לו" ליעקב, להחשב לו לירידה ממעלת קדושתו אם ישכון עמו.
התחכם אשמדאי עם יעקב בפלפולי תורה
אלא שאמר לו יעקב באותו הרגע 'אין כוחי במתני ללכת עמך' אז ענה לו אשמדאי בלשון לגלוג 'למדני כל ענייני תורה בהיותי עומד על רגל אחת' בהיות שרגליו דומות לרגלי התרנגול. ענה לו יעקב בלשון מליצה כנגדו 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, והשאר פירוש- לך ולמד בעצמך'.
כנאמר (שבת לא:) 'מעשה בנכרי. אחד… בא לפני הלל, אמר לו: גיירני כדי שתלמד אותי כל ענייני תורה בהיותי עומד על רגל אחת. השיב לו הלל: מה ששנוא עליך, אל תעשה 'לחברך, והשאר פירוש- לך' ולמד'.
לרמוז לו שלא יזיק לו יותר, וכן שאר צבאותיו השדים הבאים אל עולם תבל להזיק לבני האדם, אלא טוב לו להמשיך ללמוד תורה בבית מדרשו ללא יעקב עמו כפי שעשה עד עתה.
כי שליש היום לומדים שדים תורה בישיבה של מעלה ושל מטה, ושליש היום אוכלים ושותים ופרים ורבים ומשוטטים בתהומות התחתונים ומקצתם עולים לעולם תבל להזיק לבני האדם, ושליש היום ישנים כבני האדם.
ולפתע החל אשמדאי המולך על שדים לצחוק בקול גדול ומתרעם עד שנשמעו כל נהמותיו מהדהדות בכל התהומות, שאל אותו יעקב מה לפשר התנהגותו זאת, ענה לו 'ומה אם היית משיב לי כשמאי?'
כמאמר החכמים (שבת לא:) 'מעשה בנכרי, אחד שבא לפני שמאי'. אמר לו: גייר אותי כדי שתלמד אותי כל פירושי תורה כאשר אני אעמוד על רגל' אחת, וכששמע זאת דחף אותו באמת הבניין. שבידו'.
ועל זה נאמר (ד) "אל תַען 'כסיל כאולתו" אמנם לא היה ליעקב לענות לדברי לעגו של אשמדאי שליט על שדים, שביקש ללמדו תורה על רגל אחת "פן תשוֶה לו גם אתה" שכביכול יסכים עמו ששד הוא כמותו, אשר לו רגלי התרנגול לבוא עמו אל ישיבתו.
אלא (ה) "עֲנה כּסיל כאוָלתו" להזכיר לו את דברי הלל שהיה סבלן לבריות לקרב אהבת הבריות "פן יהיה" אשמדאי "חכם בעיניו" לסבור שטוב הוא עושה שמצער את בני האדם לחינם
(ו) "מקָצה רגלַים" מה שביקש אשמדאי בלעגו ליעקב שילמדוֹ תורה בהיותו עומד על רגלו, ובודאי יקוץ בו וימאס מלענות לו "חמס שֹתֶה" כי רצה להסיטו מדרכו לגזלו לישיבה "שֹלח. דברִים" דברי התחכמותו ליעקב "בּיד כסִיל" כדי שיאחזנו בידו להביאו לבית מדרשו.
(ז) "דליו שֹקָים מפִסח" נעשה יעקב צולע בברכיו מרוב תשישותו, כשאחז בו אשמדאי "ומשל בפִי כסילים" היו דברי בקשתו ליעקב ללמוד עמו תורה, כדברי משל הסתום
(ח) "כצרוֹר אֶבן במרגֵמה" כשם שלא ראוי לירות אבן היקרה במרגמה יחד עם שאר האבנים הפשוטות "כן נוֹתן לכסִיל כבוֹד" כן לא היה יעקב ראוי לתת הכבוד לאשמדאי מלך השדים, לבוא עמו לישיבתו, אשר נחשב כסיל לעומתו.
(ט) "חוח" קוץ המכאיב "עלה ביד שכוֹר" לפי שידע יעקב לסתור טענתו של אשמדאי לבוא עמו, נחשב לו לקוץ המכאיב לשים אותו בידו במקומו "וּמשל בִי כּסילים" נשארה דרישתו היוצאת מפיו ללמדו ברגל אחת, כמשל הכסילות אשר נמשלוֹ הוא רגלו השונה ממנו
(יא) "חכם בּני 'ושמח לִבי ואשיבה חֹרְפי דבר" טוב ליעקב שידע להשיב בחוכמה לדברי חירופו של אשמדאי (יב) "ערוּם" יעקב בעורמתו "רָאה רָעה" שביקש אותו אשמדאי להתחבר עמו "נסְתר" ממנו בהכחישו אותו "פתאִים" אך אם היה פתי להאמין "עברו" היה עובר עמו לישיבתו "נענשו" ובודאי ניזוק.
סיום לשיחת שדים ורוחות
ובעוד היה רבי אליעזר מפרש לרבי עקיבא המקראות לשיחת שדים ורוחות, מה שהיה המעין אשר לידם צלול בתחילה, היה עתה נובע מעמודי עשן הערפל העולה ומכסה ההר אשר ישבו בו.
ומתוכם צצים פרצופי שדים העולים מן התהומות התחתונים לשמוע דברי תורה. והיה רבי עקיבא רואה מתוך הערפל במעין, דמויות העולות ויורדות ומביטות בו מתוכו.
כי היו דברי חוכמת השדים עריבים להם ביותר.
ולאחר שסיים רבי אליעזר לדבר חוכמתם של שדים על מקראות תורה, נפל רבי עקיבא על פניו ודמעותיו זולגות מעיניו,
והיה אומר 'אוי עליכם שדים שלא זכיתם לגוף מערב שבת בין השמשות, אך אשרי שזכיתם לשמוע דברי תורה להשתעשע בהם במדורים התחתונים ובישיבה של מטה ושל מעלה'.
