קיבל דוד המלך הארת כתר- אדם קדמון
נתן שאול בגדי מלחמתו לדוד
כאשר הציע דוד המלך לשאול שהוא זה אשר יהרוג את גוליית הפלשתי, כי כולם יראו ממנו בהיות ענק וגיבור מלחמה, אמר לו שאול שלא יתכן כי נער הוא ואינו מלומד במלחמה כלל.
לפיכך השיב לו דוד שבהיותו רועה צאן, הוצרך להציל העדר מן הדוב והאריה, בזה שהתגבר עליהם והרגם יחדיו.
אז הסיר שאול בגדי מלחמתו ונתנם לדוד (יז לח) "וילבש שאול את דוד מדיו, ונתן קובע נחֹשת על ראשו" כנגד הארת כתר שחפפה על ראשו, מכוח מה שמשח אותו שמואל בקרן השמן על ראשו,
להיות מתקיים בו (בראשית ג כא) "ויעש' ה' 'אלהים לאדם: ולאשתו כתנות :עור וילבשם" שהיה ראוי לכתנות אור שמתאימים לפי מידותיו.
כי לפי שהיה שאול המלך גבוה בקומתו מכל העם ודוד נמוך, נעשה לו הנס שיהיו בגדיו תואמים למידת גופו.
והעניין הוא שלפי שנמשח דוד המלך בשמן המשחה, היה ראוי לבגדי המלך, שהם בסוד כתנות אור העליון שהיו שייכים לקב"ה המלך בעצמו, וכשברא את אדם, נתנם לו להתעטף בהם.
והיה מאיר אורו מסוף העולם ועד סוף העולם, כי לא היתה בו מידה הגשמית המגבילה גופו כפי שהיה לאחר חטאו, שאז נכפפה קומתו למאה אמה בלבד, כי כבר היה לא האור המתפשט ממנו.
וכשראה שאול הנס שקרה לדוד ושאין שייך אצלו להתאים מידת הבגד למידת גופו, מחמת אור העליון שהתפשט אצלו מהארת האין סוף, היתה קנאתו בו עד שביקש לתת בו עין הרע. כאשר הרגיש דוד, מיד הסיר אותם מעליו.
לו בגדי מלך
ולאחר שהרג דוד המלך את גוליית הפלשתי, הבין יהונתן בנו של שאול המלך שדוד הוא יורש המלוכה כי משח אותו שמואל הנביא. כן ה' היה עמו להצליח במלחמותיו בפלשתים האויבים, ולכן אהב אותו בכל נפשו
(יח א) "ונפש יהונתן, נקשרה בנפש דוד" לרמוז לו על הדבקות חלק הטוב בחלק הטוב, שהוא תיקון כנגד זוהמת הנחש שנכנסה בנפש אדם הראשון בפרי עץ הדעת טוב ורע.
למידע נוסף במאמר על משיחת דוד ע"י שמואל הנביא
וכרת עמו הברית שיהיה בעזרו תמיד, ואף נתן לו בגדי מלחמתו ללבוש אותו (שמואל א יח ד) "ויתפשט יהונתן את המעיל, אשר עליו ויתנהו ,לדוד ומדיו ועד חרבו, ועד קשתו ועד חגֹרו"
לרמוז על מה שהתעטף אדם הראשון לאחר חטאו (בראשית ג ז) "ויעשו להם. חגֹרֹת" להסתיר הערווה בתחבולת הלבוש שלא לעורר יצרם שבא מן הפרצה.
ובזה הוריד הארת האין סוף שהוא אור המזוכך לסלק החושך מן העינים הרואות (שמואל א יח ה) "וייטב בעיני כל העם, וגם בעיני. עבדי שאול" לראות האמת האלוקית של סיבת הקלקול שבאה לעיני אדם הראשון בחטאו
(ג ז) "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירֻמִם הם" ובזה שהלביש יהונתן את דוד המלך שהוא גלגול אדם הראשון במעיל ובחגורתו, היה רומז לו להשיב עליו כתנות האור שסרו ממנו בחטאו.
אז נחשב לו להמשיך תיקון אדם הראשון בזה שיצא למלחמותיו בפלשתים (שמואל א יח ה) "בכל אשר ישלחנו .שאול ישכיל" כנגד (בראשית ג ו) "ונחמד .העץ להשכיל" בידיעת הרע שהתוַסף לידיעת הטוב.
ולפיכך היה הורג הפלשתים שיצאו מחלק הרע, שנאמר (בראשית י יג- יד) "ומצרים ילד את… פלשתים" וידוע שרפ"ח הניצוצות נפלו למצרים בחטאו של אדם,
שבעבור זה ירדו ישראל להשתעבד במצרים כדי לבררם מתוך הקליפה הרעה.
אליו מקשיבים לעשות ציוויו
היה שאול נוהג לרדוף אחרי דוד המלך, ולא הצליח לתפסו כי היה ה' עמו לשמרו מפניו. ובהיותו במצודות עין גדי, רדפו אחריו שאול ואנשיו, והיה דוד המלך מסתתר במערה.
כשנכנס שאול להסך רגליו במערה, הודיעו האנשים לדוד. אבל לא הרג אותו אלא רק כרת חתיכה מכנף מעילו, ואף זה היה נחשב לו לצער שעשה לו זאת.
וכשבאו האנשים יחדיו באגודה אחת בטענות אל דוד המלך מדוע לא הרג אותו וכבר רצו הם בעצמם להרגו, השיב להם שאין לפגוע במשיח ה'
(ש"א כד ח) "וישסע דוד את אנשיו בדברים, ולא נתנם לקום אל שאול" למרות שהיו באגודה אחת ובעצה אחת נגדו, היה מתרה בהם, וסוף שקיבלו דבריו כי החשיבו אותו למלך עליהם.
דברי דוד לשאול רומזים לאדם הראשון
בינתיים כשיצא שאול מן המערה, יצא דוד המלך בעקבותיו לדבר עמו, והראה לו כנף מעילו שכרת ממנו, לראיה שאינו רוצה לפגוע בו כי מכבדו ביותר. ולחינם יוצא מלך כמותו לרדוף אחריו בהיות נחשב לכלב מת ולפרעוש.
וכן רמז לו שאף היה לו לצער שמא יחשב לו לקרוע מכתנות האור של אדם, הרומז לתיקונו.
שהיה אומר לו (כד י) "למה תשמע את דברי אדם לאמר: הנה דוד מבקש רעתך" שלא טוב שמאמין לדברי כזב של בני האדם שמשמיעים לו שמבקש רעתו,
ומתוך דבריו היה רומז לו גם לדברי אדם הראשון לקב"ה שכיזב בו (ג יב) "ויאמר האדם: האשה אשר. נתת עמדי היא. נתנה לי מן. העץ ואֹכל" ואם לא ישמע שאול לדבריהם, ייחשב לו לעשות בזה התיקון של דברי הכזב.
זה שהמשיך לומר לו (כד יד) "כאשר יאמר משל הקדמֹני: מרשעים יֵצא רֶשע" שלא לחינם יצאו בני האדם מן האדם לחטוא כמותו, כשם שדיברו כזב,
ולפיכך אל יאמין להם, ובכך יסיר הרֶשע, ואם יבחר שאול בדרך הטובה, אז יתגלה לו אור המזוכך של אדם קדמון היוצא מאין סוף.
אז ענה לו שאול (כד יז) "הקֹלך זה בני דוד… צדיק אתה ממני, כי אתה גמלתני הטובה, ואני גמלתיך הרעה" היה מסכים עמו מה שרמז לו על האדם שגמל הרעה לה' שהאשים את האשה בחטאו, תחת הטובה שברא לו אותה.
וכן הבין הסוד של מה שנאמר (ג ח) "את קֹלך. שמעתי בגן .ואירא כי עירֹם אנֹכי, ואחבא" היה בכוחו של דוד המלך להרגו ולהסיר בגדו ממנו, שאז היה לו להקבר ערום מבגדו,
וזה כנגד בושת עירומו של אדם הראשון, שבעבור זה התחבא בעץ, כנגד המערה שנחבא בה דוד המלך וירא מפני שאול.
ובזה היה לו לכפרה מאותו החטא הקדמוני כי אז נחשב צדיק ממנו, והוא עצמו הרשע שהמשיך החטא של אדם הראשון להיות גומל רעה תחת טובה כמותו.
אליו מקשיבים לעשות רצונו
וכן בפעם השניה כאשר נכנס דוד המלך בסתר בלילה בתוך מחנהו של שאול, אמר לו אבישי שיש לו להרגו כי נתן אותו ה' בידו,
אלא שציווה לו דוד המלך (ש"א כו ט) "אל תשחיתהו" שלא יכה אותו כלל כי משיח ה' הוא, ושמע לו אבישי כי מלך הוא.
ולאחר שלקח חניתו עם צפחת המים, ונתן קולו מרחוק, שמע אותו שאול (ש"ב כו יז) "ויכר שאול את קול דוד. ויאמר הקולך זה בני דוד" כי לא חזר בו מרשעתו לרדוף אחריו שוב.
ואז הוכיח אותו דוד המלך שנית (כו יט) "אם ה' הסיתך בי ירח מנחה" שאם בעוונו שחטא, שם ה' בלבו להרע לו, אז יהיה מתפלל לה' להשיב כעסו ממנו.
וכן רמז לו על הסתת הנחש את האשה, והאשה את האדם שבעבורם חטא "ואם בני האדם ארורים הם לפני ה'" שלא היה לו לשמוע לדברי השטנה שלהם עליו להסיתו נגדו.
וכן רמז לו שוב על אותם דברי הכזב של האדם שהאשים האשה ובעבור זה נענש לפני ה', ואם כן אין לו להקשיב לבני האדם אחריו הנוהגים בדברי כזב כמותו.
(ש"ב כו יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'" שבעבורם אינו יכול לדור עוד בארץ ישראל לעבוד את ה' "לאמר לך עבֹד אלֹהים אחרים" בהיותו דר עם פלשתים.
וכן רמז לו על אדם הראשון שגרשוֹ הקב"ה מגן עדן (בראשית ג כג- כד) "וישלחהו ה' אלֹהים מגן עדן, לעבֹד את האדמה אשר לֻקח משם, ויגרש את האדם" והוא ההפך מבן מלך שהכניס אותו הקב"ה לגן.
