בראשית ד יט- כו
היה ללמך לקיים מצוות פריה ורביה בלבד
(יט) "ויקח לון למך שתי נשים" כך היה דרכם של אנשי דור המבול, שהיו רגילים לישא שתי נשים, אחת לפריה ורביה להמשיך בניהם אחריהם, ואחת למשכב זנות להשקותה משקה עשב העושה עקרות כדי שלא תתעבר עבור משכב זנותו, אלא תשאר עקרה ולא יתנוול יופיה עבור ההריון, אלא למרות שהיה למך הגדול וחשוב בין אנשי הדור, לא לקח מוסר להוכיחם, אלא נהג אף הוא בעצמו מנהג זה "שם האחת עדה" נקראה בשם זה לרמוז על למך שימשיך ממנה את בניו לבניין עדי עד, וכן עדיאת מלשון הריון.
ועליה נאמר (א) "בני" הוא למך "שמֹר אֲמרי ומצוֹתי 'תצפֹן אתך" נשא את עדה לשם מצוַת פריה ורביה להשאיר לו בנים אחריו (ב) "שמֹר מצוֹתי וחיה" ובכך קיים מצוַת ה' ליישב העולם ולקבל שכר החיים מאת ה' "ותורתי כאישון עיניך "כשם שיהיה שומר עיניו עבור אשתו בלבד, כן נחשב לו לשמור ציווי התורה (ג) "קשרם על אצבעתיך כתבם על לוּח לבך" רומז לכתובה אשר מתחייב הבעל לזון את אשתו ולהיות עמה כל הימים.
(ד) "אמֹר לחכמָה אחֹתי את" כאשר יהיה רגיל באשתו אז ימנע עצמו מיצר הרע "ומֹדע לבִינה תקרא" בהיות התבונה אצל האשה לגדל הילדים, תהיה מסייעתו ללמוד תורת ה' (ה) "לשמרך מאשה .זרה" בהיות לו אשה אחת, יהיה שומר עיניו מלעורר יצרו לזנות אחר אשה זרה "מנכריה אמריה. החליקה" מלעורר יצרו הרע ללכת אחר תאוות לבו.
לחץ להגדלה
העדיף למך משכב זנותו עם צילה
"ושם השנית צלִה" לקח לו למך אשה נוספת לשם תאוַת משכב זנותו כשאר אנשי הדור להרשיע לפני ה' (ו) "כי בחלון ביתי בעַד 'אשנבי נשקפתי" בהיות צילה אשתו השניה של למך, היתה ממתינה לו באוהלה ומשקיפה מבעד לחלון מתי יבוא אליה (ז) "וארא; בפתאים" דימתה אותו לפתי הרודף אחר יצרו המכשילו לרעה "אבינה 'בבנים נער חסר לב" דימתה אותו לנער חסר הדעת מלהשכיל להתגבר על יצרו
(ח) "עֹבר בשוק אֶצל פִנה" עוד בהיותו יוצא למלאכתו בשוק למכור הסחורות, כל היום יחשוב בלבו מתי יחזור לאוהלה לשכב עמה "ודרך בֵיתה יצעד" וכשסיים מלאכתו היה ממהר ברגליו לצעוד מיד אל אוהלה (ט) "בנשף בערב "יום באישון לילה ואפלה" היה ממהר לסיים מלאכתו עוד קודם שתשקע החמה ויאפיל היום והחשיכה שולטת, כן נקראה צילה בשם זה על שום שהיה חוסה בצילה כל העתים.
(י) "והנה אשה לקראתו" יצאה צילה לקראתו מאוהלה לקבל פניו "שית זונָה ונצֻרת. לב" לעורר לבו עבור משכב זנותו (יא) "הֹמיה היא מרוב תשוקתה היתה מרימה קולה שמא לא יראנה מלבוא אליה "וסֹררת בביתה להיות אשה סוררת ונוטה למרוד בציווי ה' לפרות ולרבות "לא ישכְנו רגליה". בתוך אוהלה לשמור עצמה כאשה הצנועה כשם שהיתה עדה.
תירצה צילה משכב זנותה עם למך
וכשהיה למך מתעכב, היתה דואגת שמא לא יבוא אליה לאותו הערב, עד שיצאה לחפשו (יב) פעם בחוץ פעם ברחֹבות" היכן שהיה למך עוסק במלאכתו, וכשלא מצאתו "ואצל כל פנה– תארֹב" היתה שואלת האנשים בכל פינה היכן למך, עד שמצאתו (יג) "והחְזיקה בו" שמא יסור ממנה ללכת אל אוהל עדה צרתה "ונשקה לוֹ" לעורר חיבתו אליה לרַצותו שיהיה עמה "העזה פָניה ותאמר לוֹ" לתרץ לו שהיא העת הנכונה להיות עמה (יד) "זבְחי שלמים עלי היום. שלמתי נדרי" גם אם היתה חושדת שמא יהיה עוונה בשגגה.
שאז דינה להביא קורבן חטאת על מעשה הנעשה בשוגג, אלא אף הקריבה קורבן שלמים המוקרב כנדבה כאשר לא נמצא בה שום חטא (טו) "על כן יצאתי לקראתֵך לשחר' פניך ואמצאך" על כן התירה לעצמה אף להשכים עבורו כדי לחפשו עוד בהיותו יוצא למלאכתו, למען יזכור אותה ולא ישכח אותה כלל.
(טז) מרבדים רבדתי ערשי 'חטבות אטון מצרים" היתה מקשטת מיטתה בבדי הפשתן היקרים שבאים ממצרים (יז) "נפתי משכבי. מֹר אהלים וקנָמון" היתה מניפה הבשמים על הבדים לעורר תאוַת משכב זנותו עמה (יח) "לכה נרוֵה דֹדים עד הבֹקר. נתעלסה באהבים" מרוב בטחונה שלא יסור ממנה בעבור יופיה שלא התנוול כעדה.
רימתה צילה את עדה להסיר חשדה
וכאשר שאלה עדה את צילה היכן למך ומדוע אינו חוזר לעת משכבו עמה עבור פריה ורביה, היתה עונה לה (יט) "כי אין האיש. בביתו הלך. בדרך מרחוק" כביכול אינו נמצא גם עמה, אלא אף לעת ערב ממשיך הוא לעסוק במלאכתו מרוב טרחתו (כ) "צרור הכסף לָקח ביָדו" וזה מפני שרבו הסחורות עבור המשא ומתן "לְיום הכסא יבא ביתו" כבר קבע לו יום מן הימים אשר יהיה מגיע ואותו הזמן המיועד עדיין לא הגיע, וזה כדי לרַצות את עדה שהיתה כואבת ובוכיה על שלא בא למך לפקדה.
(כא) "הטתו ברֹב. לקחה" היתה צילה מטה את לבו לשוב אליה בכל העתים עבור משכבו עמה "בחלק שפתיה. תדיחנו" היתה מדיחה אותו מדרך הישרה בחלקלקות לשונה לפתותו להשאר עמה, ונשארה עדה בדד מיוסרת ללא עונה (כב) "הולך אחריה. פתאֹם" היה למך מתפתה לבוא אל אוהלה של צילה לחטוא עמה, ולא שם לבו לדין הקרב שעתיד להיות בו "כשור אל טבח. יבוא" כשור המתאוה לאכול באבוסו, אלא שהולך הוא אל בית המטבחים ואינו יודע שהולך הוא להשחט "וכעכס" מין הנחש המכיש "אל מוסָר אויל" להכישו בעבור רושם עוונו הבא מחמת אִוָלתו.
פורענות קין ותובל קין ביד למך החוטא
ובגלל רשעתו של למך, גלגל עליו הקב"ה פורענותו של קין להרגו בשוגג, שהיה למך בעת זקנתו עיוֵר בשתי עיניו וכל יום היה יוצא לצוד, ותובל קין בנו הקטן היה מוביל אותו בידו, וכאשר היה רואה חיה בשדה, היה מודיע לאביו, ואעפ"י שהיה עיוֵר היה יודע לפגוע בו בחִצו, ובאותו היום בהיותם בשדה עבר לפניהם קין, אלא היה נראה מרחוק לתובל קין כחיה, ומיד אמר לאביו לירות החץ והרגוֹ (כג) "עד יְפלח חץ כּבדו" ביקע החץ כבדו של קין "כמהר צפוֹר אל פח" כשם שהעוף ילכד בפח המלכודת שהכינו לו ולא ידע" למך בהיותו עיוֵר "כי בנפשו" של קין "הוא" כמו שנאמר (דברים יב כג) "כי הדם הוא הנפש" שננעץ החץ בבשרו להוציא ממנו דמו ונפשו, וכן "ולא ידע קין כי בנפשו" של קין "הוא". אותה פורענות שהיתה לסוף שבעה דורות נתקיימה בו באותו היום.
תירץ למך שאין חטאו גדול
וכשהלכו לאספו מן השדה, אמר תובל קין ללמך אביו שמצא אדם עם קרן במצחו, שהוא האות ששם בו הקב"ה כדי שיהיו החיות מתייראות ממנו, ומפני שנצטער למך על שהרג את קין זקנו, ספק ידיו כף אל כף, ואירע שראשו של תובל הקטן נזדמן בין שתי כפות ידיו ומעכוֹ לגמרי ומת, ולמך לא היה יכול לזוז מאותו הרגע כי היה עיוֵר ולא היה מי שינחהו להוליכו בשדה, עד שמצאוהו שתי נשותיו וסיפר להן זה המקרה (כג) "ויאמר למך לְנשיו עדה, וצִלה שמען קולי נשי למך: האזִנה אִמרתי כי איש" הוא קין זקנו "הרגתי לפצעי" בתמיהה, שמא יהיה הפצע נקרא על שמו, שהרי לא במזיד הרג אותו "וילד" הוא תובל קין בנו "לחבֻרתי" שמא תהיה החבלה נקראת על שמו, שהרי הרגוֹ בשוגג בלבד ואינו ראוי לתת הדין על מעשיו.
ועל זה נאמר (כד) "ועתה בנים שמעו. לי והקשיבו 'לאמרי פי" כנגד מה שאמר למך לנשותיו שרצו לפרוש מתשמישו עמו, לפי שראו שחלה פורענות קין על למך, ואם כן בשביל מה להם להוליד כי נגזרה פורענותו על כל הדור, לזה טען תירוצן בפניהן לשכנען שאין חטאו גדול, אלא היה עליו להתוַדות שבעבור רשעתו גלגל הקב"ה עליו חובה בידי חייב (כה) "אל ישְט אל דרכיה. לבך" לא היה ללמך להטות תאוַת לבו אל צילה עבור משכב זנותו, כי סוף שנולד לו תובל קין להוליכו בדרך העקומה להכשילו בהריגת קין "אל תֵתע בנתיבותיה". ולהשאר תועה בדרך עבור עִוְרונו ואין מסייע בידו (כו) "כי רבים חֲללים הפילה. ועצֻמים כל הרֻגיה" הוא קין זקנו שנפל בעבור החץ שנורה בחזהו, ותובל קין בנו שנפל תחת ספיקת ידיו של למך בראשו מרוב צערו על קין (כז) "דרכי שאול ביתה. יֹרדות אל חדרי-מות" להיות פורענות המוֶת על שניהם בעבור רשעתם.
