ד. להחליף רחל בלילית לשכב עמו

והיה לבן רותח מזעם וחזר להתייעץ עם שדים שהשכין בפסלים. השיב לו פרצוף הזכר של הפסלים: הנה יחליף לו את רחל בלילית המרשעת, היא השדה הגדולה על פני האדמה אשתו של המלאך ס"מ, ופניה יפות ביותר למשוך את לב בני האדם אחריה לצורך עיבורה מהם.

ענה לו פרצוף הנקבה של הפסלים, שטוב יעשה אם ימתין לעת הלילה כשלא ישים יעקב לבו אליה.

ולפיכך זימן לבן את לילית מתוך הבאר, זה שנאמר (כט כג) "ויהי בערב ויקח" לבן שתחילתו אות ל' "את לאה בתו" 'את' לרבות את לילית שתחילתה אות ל' המשותפת גם ללאה.

היינו שהביא את לילית השדה הגדולה שהיא אמן של שדים, קודם לאה האחות הגדולה, וכשמה כן הוא לילית לשון לילה שבו שליטת שדים.

והיה לבן יודע בחוכמת העתים מתי לזמן את לילית אמן של שדים מתוך הבאר, שהוא עת שהלבנה היתה חסרה בלילה, הוא יום אחרון לפני המולד שהוא יום אחד לפני אמצע החודש.

והיתה רגילה לצאת לעת הלילה שהוא עת שליטת שדים, להזדמן לבני האדם להדמות להם לאשה יפה לפתותם לעת משכבם העָרֵב לצורך עיבורה כדי להוליד תולדות של שדים "ויבא אֹתה אליו" אל יעקב הצדיק ולא הכיר אותה מפני כיסוי פניה.

ביקשה לילית להתחבר ליעקב

ובאותו הרגע היה נאמר עליו כיצחק אביו (תולדות כז א) "ויהי כי זקֵן יצחק, ותכהין עיניו מֵראות" במקום מה שהיה יעקב משיג בעיניו השכליות לראות במראה העליונה שהיא השכינה הקדושה שהיא כשמש המאירה ביותר,

עתה היה משיג לראות בעיניו השכליות המראה החשוכה שבקליפה הרעה, בהיותו מרגיש התאוה הטמאה בנפשו הקדושה עבור משכב הזנות.

כי לא הרגיש שביאתו היא לשם שמים, עד שנאמר בו כיצחק אביו (כז לג) "ויחרד יצְחק חרדה גְדֹלה עד מאֹד" ראה גיהנם פתוחה מתחתיו, שהיו שעריה נפתחים כלפי מעלה לבלוע נפשו הקדושה של יעקב.

שנרמז גדֹלה במילוי מלא גימ"ל דל"ת למ"ד ה"א ובחילופי אותיות לילה מת אדם גדֹל, שכך היה אומר לבן בעת שהיה רוקד לפני כל אנשי המקום בסעודת נישואי יעקב, מרוב שהיה בטוח שתתממש מזימתו.

וכן עד במילוי מלא יוצא עי"ן דל"ת, שהיתה עינו השכלית של יעקב רואה דלת הגיהנם נפתחת עד שאול תחתיות מתחת לרגליו השוכבות במיטתו והזדעזע בעודו מרגיש את לילית נמצאת לידו.

הצטדקה לילית מלכת השדים בפני יעקב 

ובעוד היה יעקב רוצה להשביע בשם הקדוש להבריח את לילית המרשעת מעליו, ביקשה ממנו שימתין לרגע כדי לשדלו בדבריה.

היתה לילית מלכתן של שדים מזכירה ליעקב את עקידת יצחק (וירא כב י) "וישלח אברהם את ידו. ויקח את המאכלת לשחֹט' את בנו" שהוא פשע בל יעבור, להיות שולח ידו שבחילוף אותיות יו"ד שהיא אות י' תחילת יצחק להסיר אותו ממנו להשאר 'צחק'.

שהשמיעה לו צחוקם המרושע של שדים שאיך מילא לבו של אברהם סבו הצדיק הנחשב להם לרשע שרצה לשחוט את יצחק בנו במזבח, ועוד רגע יאכלו בשרו הנשרף, שעשנו להם הוא מאכל הרוחני מכוח המאכלת שהוא אכל מת.

לעומת לילית מלכתן של שדים שעמדה בפרץ ומנעה ממנו לקיים מזימתו הרעה (כב י- יב) "ויקרא אֶליו מלאך ה' מן השמים: ויאמר אברהם: אַברהם ויאֹמר הנני. ויֹאמר אל תִשלח ידְך אל הנער… כי עתה ידעתִי כִי ירא אלֹהים אתה, ולא חשכת את בִנך את יחידְך ממני" היתה אומרת לו שהיא אותו המלאך אשר מנע מאברהם סבו מלשחוט בעקידה את יצחק בנו יחידו שהוא אביו של יעקב,

וביקשה ממנו שלא להסיר אות י' מיצחק אביו, כדי שיתקיים בקדושתו לפני י-ה-ו-ה שתחילתו היא אות י'.

ועבור אותה הזכות שהצילה היא כביכול את יצחק אביו, על כן יעקב שתחילתו גם אות י', נולד אחריו בקדושתו ומחויב כנגד זה לעבר אותה בבן צדיק כמותו.

אלא שהתחכם יעקב לשאול 'מי שלח אותך' והיה מראה לה שם הוי"ה הקדוש, עד שנכנעה לפניו ואמרה שלבן שלח אותה אליו.

שאמר לה לבן המכשף 'מכוח שמי שהוא לבן יהיה לך בן מלבנונית זרעו וכדאי לך בן קדוש כיעקב', ובאותו הרגע השביע יעקב בשם הקדוש וסילק את לילית מלכתן של שדים מעליו חזרה לבאר אשר בשדה לבן, ממנה יצאה.

למאמר על לילית שהערימה על יעקב לפתוח הכד להוציא צלם הנחש הקדמון לחץ כאן